כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
בשבע עשרה השנים האחרונות למדתי לגדל ילדים. רק עוד לא למדתי להפסיק לפחד עליהם הבן הגדול שלי בן 17 היום. רק אלוהים יודעת לאן ברח הזמן. לפני שבע עשרה שנים נסעתי ללדת אחרי ליל הסדר. קיבלתי חדר מצוין ופיטוצין מהגיהינום. במשך שלושה ימים אכלתי רק עוגיות פסח – אלה שנראות כמו חלון עם סורגים וטעימות …
למה קשה לי לשחרר. למה אני מתאמצת בכל זאת "אני משאירה לכם את החיסול", אמרתי באלגנטיות לבני הבית בתום ארוחת השבת, וטופפתי מעדנות לקומה העליונה, גאה בעצמי עד אין קץ על יכולתי לשחרר לאחרים משימות, בלי רגשי אשמה ובלי אובססיביות אופיינית. עשר דקות אחר כך, עם זנב מקופל בין רגליי האחוריות, חזרתי להתייצב מול השיש. …
אם אני כבר לא חיה עם מישהו, אבל ממשיכה להתווכח איתו או "להראות לו" (שיידע! שיראה! שיבין! שיעריך!) בתוך הראש שלי, הרי שאני צמודה אליו מאי פעם. אם אני אפילו לא יכולה להתקרב לאדם מפחד שכל ההגנות שלי יתפרקו וכל האיכס שבתוכי יתפרץ, ומעדיפה לשמור ממנו מרחק קבוע – הרי שהוא יכתיב לי לאן ללכת ולאן לא.