כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
כשאהיה גדולה בטוח אדע. אז מה תרצי להיות כשתהיי גדולה? השאלה הזו עוברת לי בראש לאחרונה; פה ושם אפילו שואלים אותי על זה. שינויים בדרך אלי (או יש לומר – אני בדרכי אליהם), ואיכשהו גם היום, כמו לפני עשר או עשרים שנים, אין לי מושג עדיין מה ארצה להיות כשאהיה גדולה. יש לי רעיונות ספציפיים …
רק אל תזיזו לי שום גבינה, בבקשה לפני כמה חודשים כתבתי במוסף "לגבר" של "לאשה" (כן, כן) שאלון לגברים, שבודק עד כמה הם מכירים את בת הזוג שלהם. אחת השאלות הייתה: "מ-1 עד 10, כמה בת הזוג שלך מאושרת"? אז לידיעת הקורא ד', שחולק איתי את החיים בעשרים השנים האחרונות: נכון לעכשיו, אני מאושרת תשע …
אם אדם קופץ ממטוס באמצע הלילה, הוא מן הסתם לא אני אם אי פעם, מסיבה תמוהה כלשהי, בלתי סבירה בעליל, אצטרך לצנוח ממטוס… ובכן, אין ספק שמישהו יצטרך לבעוט לי בתחת כדי להזיז אותי מהפתח. יש אנשים שרואים פתח, ומייד עוברים בו מלוא הגוף, כי אין להם ספק שנארניה מחכה בצד השני. אני אולי אציץ …
המדריך המקוצר להתמודדות עם שינויים אז סביבה משתנה. כמו שקורה אצלי עכשיו. מתברר שאני הרבה יותר טובה בלייעץ לאחרים איך להתמודד איתה, מאשר בלצאת כאן ועכשיו מתוך הראש שלי החוצה ולהבין מה אני חווה. הו, פרספקטיבה חסרה. כמה אני יודעת שעוד שנה-שנתיים אביט בעצמי ואומר: "פששש… זאת באמת הייתה תקופה מעניינת. איזה קטע. איך לא …
כשאני מקבלת את המציאות, אני מבינה שזו נקודת האפס שלי. מכאן אני מתחילה. מתחילה ליצור, מתחילה ליזום, מתחילה לשנות.
כשאני לא מקבלת את המציאות, זה ממש אותו דבר… רק שבמקום מנקודת האפס, אני מתחילה ממינוס. אני עדיין יכולה ליצור וליזום ולשנות, אבל יהיה עלי לגמוא קודם את המרחקים שבין המקום הדמיוני שבו אני נמצאת, לבין המציאות (המקום היחיד שבו אפשר לפעול). יהיה עלי לבזבז משאבים יקרים על התנגדות, מלחמה, כעס.
בסופו של דבר על זה מושתת הפחד משינויים: על חוסר הנכונות לשאת חוויות רעות. הרי אף אחד לא מפחד משינויים נוסח "אבד את מקום עבודתך הנוכחי, ועבור למקום עבודה חדש שיהיה לך בו הרבה יותר כייף וגם העלאה במשכורת". לא – אנחנו מפחדים שבמקום העבודה החדש יהיה לנו רע יותר ומשתלם פחות, או שלא תהיה לנו עבודה בכלל. אף אחד מאיתנו לא מפחד משינוי בנישואים שיביא אותם להיות רכים ותומכים יותר: אנחנו מפחדים שהם יתפרקו לנו בידיים. וכך הלאה והלאה – הפחד הוא לא מהשינוי, אלא מכך שלא נוכל להתמודד עם תוצאת השינוי. זו לא הקרקע שזזה מתחת לרגליים שמלחיצה אותנו – יכולנו הרי ליהנות מהריקוד הקל הזה – אלא הפחד שבסוף היא תיפתח תחתינו ותבלע אותנו חיים.