כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
שינוי הוא דרך מאירת עיניים במיוחד לגלות במה אני נאחזת ולא מוכנה להרפות אז לאחרונה הזיזו לי את הגבינה. מערכת שאני חלק ממנה השתנתה, ואני נדרשת להשתנות בהתאם. לא להפוך את עורי, חס וחלילה: רק לחשוב קצת אחרת. לפעול קצת אחרת. לשנות את לוח הזמנים הוותיק שלי. להתמקד בדברים אחרים משהייתי רגילה. לקבל התייחסות מעט …
כמה שאני לא מנסה להשתנות, אני נשארת פחות או יותר אותו דבר בזמן שכולם בפייסבוק עסוקים במאה ימים של שמחה, אני עסוקה במאה ימים (או כמה שזה לא ייצא בסוף, פוחדת להתחייב) של שינוי. איכשהו, לשמוח אף פעם לא נראה לי דחוף. לשנות – דווקא כן. בעיקר את עצמי. זה התחיל ממשפט ששמעתי, שאמר שכל …
באמת הכל בסדר. הכל יש. ובכל זאת אני מוצפת כל כך בתחושה של "לא משהו". אין טעם. אין ריח. אין כוח. לא בא לי. ואני עושה כרגיל, ופה ושם אפילו נהנית, אבל אז זה עובר והצרימה חוזרת. ומכיוון שהכל כל-כך בסדר אני אפילו לא יודעת איפה לשים את האצבע, איפה לתקוף, איפה להתגונן.
לא במקרה דווקא כשאנחנו מאוהבים כולם מתחילים איתנו, לא במקרה דווקא כשאנחנו שקועים מעל הראש בפרויקט מלהיב מגיעות הצעות לפרויקטים מלהיבים נוספים, ולא במקרה כסף נמשך לכסף: כשאנחנו מכווננים לתדר מסוים, ממש לא מפתיע שאנחנו סוף סוף מצליחים לקלוט את התחנה.
כשאנחנו מנסים לגלות את החוקים החברתיים, או הרוחניים, או המדעיים של העולם – אנחנו מפספסים את החוק היחיד שככל הנראה פועל באמת וכל הזמן: הכל זורם.
פוסט ובו ידובר: על התמכרות לשופינג, על שינוי פנימי וחיצוני ועל נומרולוגיה קבלית הו, כמה אוהבת אני בגדים. חולצות. חצאיות. פה ושם מכנסיים, אם יש להם אופי וקו מותן נחשק. ז'קטים. צעיפים. אפילו הפריטים האלה, המשונים, שהמוכרות מתעקשות לקרוא להם "עליונית". ויותר מכל – שמלות: עדינות, אך בעלות השקפה ברורה ומוצקה על החיים. נטולות שרוולים …