כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

אדבר אתך

פוסט ובו ידובר על הנכונות לדבר על קונפליקטים

תגידו לי מזל טוב. השבוע ניהלתי את הויכוח האמיתי הראשון בחיי. עברתי שעה מהגיהינום, ושרדתי כדי לספר.
כן, אני יודעת. אני לא האדם השתקן ביותר בעולם. אני דעתנית ואוהבת (מאד) להחליף דעות. זאת אומרת, כל עוד ברור לי שבסופו של דבר אני ובן שיחי נסכים באופן כלשהו. אני מוכנה לשכנע. אני מוכנה להשתכנע. מה שאני לא מוכנה הוא להמשיך לדבר כשברור מאליו שלא אני ולא מי שמולי מוכנים להסכים זה עם זה.
וגם הפעם לא באמת רציתי. פלטתי משהו ביקורתי שהיה רק שמץ ממה שרציתי לומר באמת, והתכוונתי להתחמק מזה בבדיחות הדעת. כשבן שיחי התעקש שאסביר ניסיתי לקצר, לעבור נושא, וכשבסוף אמרתי מה שישב על הלב שלי, עשיתי הכל כדי לא לשמוע מה יושב לצד השני על הלב.
אחרי חצי שעה של ויכוח רציתי לבכות, או לברוח, או לעשות כל דבר אחר שרק יפסיק את הצרימה. אבל הצד השני לא נתן לי. התעקש שכשיש על מה לדבר, מדברים. עד הסוף. גם אם זה אומר לראות את עצמי דרך עיניו הביקורתיות של האחר. שלא צריך לדבר על זה בפעם אחרת. שלא צריך לעשות כאילו מסכימים על משהו. צריך לראות את אי ההסכמה שרירה וקיימת. צריך אפילו להסכים שאי ההסכמה תמשיך להתקיים. ואני? כל עצמותי אמרו הוי.

להגיע להסכמה

ורק אז, כשהרגליים שלי רוקדות על הכיסא, הלכה למעשה, כשאני מכווצת אגרופים ונושמת עמוק, הבנתי כמה אין לי שום ניסיון בעמדה הזו, של ויכוח מתמשך. כמה דאגתי לברוח ממנה תמיד: יורה ובורחת, יורה ומתחמקת, רק לא לנהל שיחה קשה מההתחלה ועד הסוף.
פתאום ראיתי כמה אני כועסת על עצם העובדה שאין הסכמה. פתאום הבנתי שבכל פעם שמתגלע קונפליקט מהותי, אני עושה אחת משתיים: או שאני מרַצָה, מסכימה טוטלית למה שהצד השני אומר, לוקחת על עצמי אשמה מלאה ("כן, זו אני והמנגנונים הדפוקים שלי. מצטערת שגרמתי לך כזו אי נעימות בעצם קיומי הבלתי מודע"), או שאני חותכת משם. הולכת רחוק, מפנה גב, מתנתקת לחלוטין ("ומפילה את כל האשמה על הצד השני", העיר הצד השני). נוקטת פאסיב-אגרסיב בהתגלמותו – החל מהטחת כביסה (מיומנות ששכללתי לכדי אמנות) וכלה בניתוק קשרים.
ויכוח – אפילו על עמדות פוליטיות, בטח ובטח ויכוח אישי, שקשור להתנהגות או לאופי שלי – מרגיש לי כמו ים סוער ומסוכן מדי. אני מוכנה לחצות אותו רק אם ברור לחלוטין שבסופו של דבר נגיע להסכמה – חוף המבטחים השקט שבצד השני. ואם לא בטוח? אז לא. אני לא שם. מפחיד מדי.

פחד הצרימה

אבל מה מפחיד כל כך בקונפליקט? למה זה לא בסדר? למה אני חייבת את ההרמוניה הזו כל הזמן? למה אי אפשר מבחינתי לשאת צרימה?
על פניו, התשובה היא שזה לא נעים. לא כייף גדול להיות בקונפליקט. הרבה יותר כייף להיות בהרמוניה, בסנכרון מושלם. התחושה של חוסר סנכרון קשה לי: אם הרמוניה מרגישה לי כמו יחד, צרימה גורמת לי לחוש לבד. והלבד הזה מפחיד אותי: אני מרגישה בו קטנה ובלתי מוגנת. אני מרגישה שלעולם אהיה לבד. עד שתבוא ההסכמה ותגאל אותי.
יותר מזה: כנראה שיש בי הנחה בסיסית, פנימית, שאם יש קונפליקט ביני לבין אדם אחר, או אפילו סתם חוסר סינכרון (הוא רוצה תפוח, אני רוצה בננה; הוא רוצה לישון, אני רוצה לטייל) אחד משנינו טועה. יותר מזה: אחד משנינו אשם. אחד משנינו חייב לשנות את עמדתו. בקצרה – אחד משנינו לא בסדר. ואנחנו חייבים לגלות מי זה. כי אם זה לא הוא – אז זו בטח אני.

לוותר על השיר

כי עם תחושת ה"לא בסדר", כך אני מגלה, לא למדתי לחיות. לא למדתי לשיר עם עוד מישהו כשהקולות שלנו לא בהרמוניה. ככל שהקול השני חזק יותר, אני מרגישה חייבת להתאים את הקול שלי לשלו. לייצר מייד הרמוניה בחוץ, גם אם זה בא על חשבון ההרמוניה שלי עם עצמי. כאילו אין קיום לקול שלי אם אין הסכמה מבחוץ שהוא נכון ומדויק. אין קיום לרצון שלי, לצורך שלי, לביטוי שלי, אם הצד השני לא מקבל אותו, אם לא טוב לו מה שטוב לי, אם לא נכון בעיניו מה שנכון בעיני. וכך, כשנוצרת צרימה, אני מייד מוותרת. מוותרת על הקול שלי, או מוותרת על הניסיון לשיר ביחד.
וכשאני כותבת את כל זה, אני מבינה את גודל הויתור. את הזיוף והצרימה שאני יוצרת מתוך רצון ליצור הרמוניה. על כך שאני לא מקבלת את זה שהכי טבעי בעולם שאנשים אחרים יחשבו אחרת ממני, ירצו דברים אחרים ממני, יצטרכו דברים שונים ממני, בזמנים אחרים מאלה שמתאימים לי. אני מכופפת את עצמי או מנסה לכופף אחרים, ואני לא עושה דבר אחד פשוט ומסובך: לתת לאנשים בחיי להיות מי שהם, לתת לי עצמי להיות מי שאני. לתת לכל אחד מאיתנו לשיר את השיר שלו, גם אם אין בין השירים שלנו התאמה.
אני לא מכירה בעובדת החיים הפשוטה ביותר: החיים לא תמיד הרמוניים. לא תמיד יש הסכמה. לא תמיד יש סנכרון. לפעמים כן, לפעמים לא.

הכל זורם

לא תמיד הכל נעים. אבל תמיד הכל זורם, גדל ומשתנה. גם מאי-ההסכמה יכולה לנבוע הבנה חדשה. וכמו שכשילד מתבגר פתאום גדלים לו האף או האוזניים בלי פרופורציה, ורק אחר כך מצטרפים הפה והגבות והסנטר, כך גם בקשרים בין אנשים: ההתבגרות לא קורית תמיד בהרמוניה. לפעמים נוצרת צרימה כי ההבנה גדלה לפני הקבלה, או כי הבהירות מופיעה לפני החמלה. ולפעמים הצורך שלי גדול מדי על היכולת של האחר, ולפעמים הקצב שלו איטי משלי. וזה לא אומר שאני (או הוא) צריכים להפסיק לרצות או לחמול או להבין: זה רק אומר שצריך סבלנות – וסובלנות.
וזה אומר שצריך לדבר. להגיד את מה שלא נעים וקשה ולא מסתדר, בלי לפחד מחוסר ההרמוניה, מתוך נכונות ליצור קונפליקט. כי כשהדברים לא מסונכרנים, רק דיבור עליהם יכול ליצור סינכרון חדש.
יכול. לא חייב. לא בטוח. ובכל זאת – בלי הנכונות לדבר על הצרימה, לעולם לא תגיע הרמוניה, כמו שאם שני נגנים מסרבים להשמיע זה לזה איך נשמע התו "לה" שלהם, הם לא יוכלו לנגן יחד.
ויכול להיות גם שלא ייווצר סנכרון. כן, גם זו אופציה. אבל אם לא אחשוף את הקונפליקט, איך אדע? ואיך יידע הצד השני שצריך לעבוד על סינכרון, או שאולי – אם ההבדלים כל כך גדולים – בכלל לא מתאים לו יותר לנגן יחד?
***
אז אני רוצה סבלנות. סבלנות לשאת את הצרימה בלי לברוח. בלי להקיש ממנה שאני לא בסדר או שמישהו אחר לא בסדר. להכיר בכך שהכל, כולל חוסר ההרמוניה, הוא בסדר. ובעיקר – סבלנות לחכות ולדעת שאני לא לבד גם כשאין לקול שלי הד.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

המספר שהכי מתקשה לשאת חוסר הרמוניה, לפי הנומרולוגיה, הוא המספר 6: אנשי 6 הם אנשי ההרמוניה, ויותר מכל חשוב להם שהדברים יסתדרו בתואם; שיהיה להם אסתטי בעיניים (לכן רבים מאנשי 6 עוסקים באומנות ובעיצוב), שהתחושה תהיה נעימה (אנשי 6 הם המארחים האולטימטיביים, ובתיהם הם המזמינים ביותר), שלא יהיו קונפליקטים בסביבה. אנשי 6 הם אנשי המשפחה, וקונפליקט גורם להם לחוש שהמשפחה מתפרקת להם תחת הידיים.
לשם כך, הם מוכנים לוותר על עצמם ועל צרכיהם: אנשי 6 הם אלופי ה"לא נעים לי". הם יעשו הכל, רק שהקונפליקטים לא יעלו על פני השטח: הכל – כולל לשקר לעצמם, לספר לעצמם שבעצם הכל בסדר, גם כשהכל בעצם לא. שם לא כועסים, גם כשהכעס מצטבר בפנים. שהם נותנים בשמחה, גם כשבפנים הם עסוקים בהתחשבנות.
אבל על השקר הזה (6 הוא המספר שקשור בנומרולוגיה לשקר, כפי שה-9 ההופכי קשור לאמת) הם משלמים מחיר: מחיר רגשי – של קורבנות, חוסר סיפוק ומרירות, וציפייה נכזבת מהאחרים לתת להם כמו שהם עצמם נותנים – ומחיר פיזי: לא פעם אנשי 6 סובלים מבטן עצבנית ומלאה – בטן מלאה על העולם שאינו נוהג בהם כפי שהיו רוצים.
האתגר הגדול של אנשי 6 הוא ללמוד לכעוס בלי להרוס: ללמוד לחוות קונפליקט וחוסר הרמוניה בלי לטאטא אותה מתחת לשטיח, כדי לא למצוא את עצמם הולכים זקופים… תחת השטיח, לשם טאטאו את ציפיותיהם הנכזבות.

(ואם גם לכם קשה לכעוס ולהתמודד עם קונפליקטים, אבחון נומרולוגי יכול להצביע על הסיבה העמוקה, וללמד אתכם לדבר את הרצונות שלכם. בלי כעס. באהבה).

וכשיושב לי משהו על הלב, אני מבקשת להפסיק לומר שזה כלום. כלום זה לא סתם. ואם רק אתן אמון, מישהו יקרא לי לחזור מעבר לתהום שנפערה בינינו