כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

אהבה ודעה קדומה

למה לאהוב את עצמך זה בדיוק ההיפך מאגואיזם

אם יש משפט אחד שאני שונאת, אבל ממש שעושה לי צמרמורת, הוא זה: "וואלה, איך היא אוהבת את עצמה, זאתי". המשפט הזה תמיד נאמר קצת בבוז. בעיקום אף. כאילו: "איך היא מרשה לעצמה, זאתי, לאהוב את עצמה. חתיכת אגואיסטית".
ואני שונאת אותו כל-כך כי ביני לביני אני יודעת שיש בי חלק שמסכים איתו. החלק ההוא מהקיבוץ, שהסתכל על מי שמעז לנוח כשהוא עייף כעל עצלן, שלא לומר נצלן. החלק ההוא שלמד שמוטב להקטין את עצמך, ובלבד שלא יחשבו שאת חושבת את עצמך. החלק שמאמין שאהבה עצמית באה על חשבון אחרים. שהיא כמעט לא מוסרית.
ושמה יש לך כל כך לאהוב: הסתכלת לאחרונה במראה? ובכלל, תתעסקי בלאהוב אחרים, לא את עצמך. אגואיסטית כבר אמרנו?
ועם כל הג'אז הזה, לכי תעברי איזה קורס מודעות או טיפול פסיכולוגי שיגיד לך שמה שחסר לך בחיים זו אהבה.

התבלבלנו לגמרי

ובשבועיים האחרונים, אחרי רצף טיפולי תטא עם נשים שונות לחלוטין, שבכולם צפו נושאים של חוסר ערך עצמי וחוסר אהבה עצמית ורגשי אשמה וחשש מאגואיזם, פתאום קלטתי שכולנו למדנו משהו בסיסי על העוקם.
ומה שעשינו, זה בלבול בין אהבה עצמית לבין אגואיזם. למדנו – איכשהו – שזה אותו דבר. ומרגע זה, בכל פעם שהעזה להבליח בנו שמץ של אהבה עצמית, כיבינו אותה מייד: "ששש, תירגעי. זה אגואיסטי לגמרי, לתת ככה לעצמך, בשלווה ובנחת, לימודים או נעליים יקרות. זה על חשבון אחרים, כשאת מרשה לעצמך ככה לטפל בעצמך. זה ממש אנוכי, הנכונות שלך לעוף על עצמך. תתביישי לך. שבי בחושך בשקט ותאהבי אחרים".

אגואיזם מול אהבה עצמית

וכשקלטתי שזה הבלבול הבסיסי, ביקשתי במהלך אחד הטיפולים להוריד לעצמי בתטא את ההבדל בין אגואיזם לבין אהבה עצמית. ומה שעלה היה מרתק להפליא.
אהבה עצמית היא כמו אהבה לאדם אחר: היא רגש, לא אסטרטגיה. כשאנחנו אוהבים מישהו אנחנו עושים למענו לא כי ייצא לנו משהו מזה, אלא כדי לשמח אותו או להצמיח אותו (למשל – לוקחים את הילד לחוג, מכינים לבעל סנדוויצ'ים מושקעים בבוקר). וכך, גם כשאדם עושה למען עצמו, אין לו מטרה זולת לשמח ולהצמיח… את עצמו. פעולות של אהבה עצמית לא צריכות להיות מוצדקות ("מגיע לי כי עבדתי קשה"; "אם אלמד היום ארוויח יותר מחר"). אם אנחנו מחפשים הצדקה, לא מדובר באהבה עצמית אלא בערך עצמי (ההסבר כאן). פעולות של אהבה עצמית צריכות רק להיות משמחות או מצמיחות – אותנו.
כשאנחנו אוהבים ילד, ברור לנו שאנחנו רוצים לעשות הכל כדי שהוא ישגשג. שעושה לנו טוב בלב לראות אותו משגשג. שאנחנו מאושרים להתפעל ממנו מול העולם כולו, להשוויץ בנגינה שלו או ביכולת החריזה שלו או ביופי שלו, להעלות ציטוטים או תמונות לפייסבוק.
כשאנחנו אוהבים את עצמנו… ובכן, זה אותו דבר. אנחנו שמחים בנו, מחויבים לשגשוג שלנו, נהנים לשגשג ולספר על זה לחבר'ה. הו, כמה משונה, נכון?

זה שאוהב את עצמו

אדם שאוהב את עצמו מחויב לעצמו, ולא מחכה שאף אחד אחר ימלא את צרכיו. הוא דואג למלא את צרכיו בעצמו, מתוך אהבה עצמית ודאגה לשגשוג שלו. אם הוא מרגיש שהוא צריך ללמוד, הוא לומד. אם היא מרגישה שהיא צריכה לנוח, היא הולכת לנוח – אם זה אפשרי, כמובן. בדיוק כפי שהיינו שולחים את הילד ללמוד או לנוח אם זה אפשרי, ואם לא – מחכים שזה יהיה אפשרי.
אדם שאוהב את עצמו לא מחכה שמישהו אחר ינחש מה הוא רוצה וייתן לו את זה, בדיוק כמו שכשאנחנו אוהבים ילד, לא ניתן למטפלת בפעוטון לנחש שהוא אוהב לישון עם השמיכי שלו או שהוא שונא בננות. אדם שאוהב את עצמו לא זקוק לאישורים מבחוץ כדי לאהוב את עצמו, בדיוק כמו שאנחנו לא צריכים אישורים מבחוץ כדי לאהוב את ילדינו או את בני הזוג שלנו. (זה נעים, אבל לא הכרחי). אדם שאוהב את עצמו דואג לעצמו ולא חושב שזה תפקידו של מישהו אחר. אדם שאוהב את עצמו אוהב אחרים לא מפני שהם נותנים לו משהו (הוא דואג לעצמו, כאמור), אלא פשוט מפני שהוא אוהב אותם.

אגואיזם למתחילים

אבל האגואיסט? ובכן, זה סיפור אחר לגמרי.
אגואיזם הוא המחשבה שאנשים אחרים נועדו לשרת אותי ואת צרכיי. הוא הראיה של אנשים אחרים לא כאנשים שלמים, אלא כמשאב שביכולתי לנצל, אם אזדקק לכך.
ולכן, כך גיליתי להפתעתי, כל כך הרבה התנהגויות שנתפסות כמו הכל חוץ מאגואיזם, הן בעצם התנהגויות אגואיסטיות.
למשל, לא לדאוג לעצמי, אבל לצפות שהאחר (אמא, בן זוג, חברה) ידאגו לי; ינחשו מה אני צריכה ויתנו לי את זה ("אני צריכה לספר לך מה אני אוהבת ומה אני רוצה? אתה אמור לדעת כבר!")
למשל, הנטייה לחפש אישור לעצמי ולקיומי בשדות זרים ("תגיד לי שאתה אוהב אותי").
למשל, קורבנות מכל סוג ("אני מוותרת על עצמי ומשאירה את זה בידיך") שלא לומר סחטנות רגשית ("תעשה מה שאתה רוצה, אבל אם אתה לא מגיע לביקור / עושה איתי אהבה / עושה איתי ילד / מתחיל ללמוד משהו פרקטי, אני אהיה מאד עצובה").
למשל, אי-נכונות לצאת לחופש, מפני ש"צריך אותי" (הו, איזה יופי כשהילדים או מקום העבודה הופכים להיות ספק לערך עצמי. שהרי צריכים אותי – משמע אני קיימת. אז תצטרכו אותי בבקשה! גם אם זה אומר שתישארו קטנים ולא עצמאיים! כי אחרת, מאיפה אשאב ערך עצמי?")

לקבל מה שאנחנו צריכים

בכל אלה, אנחנו משתמשים באחר כדי לקבל את מה שאנחנו רוצים וצריכים. אנחנו משתמשים בו כדי לקבל אישור לקיומנו, למלא צרכים, להשיג אושר. אנחנו מפילים על הזולת את המשא הכבד מכל: למלא את הבורות שבנו.
אנחנו מתחשבנים איתו. עושים עליו מניפולציות. מייסרים אותו. מחניפים לו. הכל כדי שהוא יעשה בשבילנו את מה שלנו אין כוח לעשות. קשה לנו לראות בזולת את האדם השלם שהוא, כי העיניים שלנו עצומות מייסורי הצורך: "השקה אותי!" "פרנס אותי!" "עזור לי להרגיש אהובה!"
ואחר כך אנחנו עוד מסתכלים על זה שדואג לעצמו בטבעיות, בנינוחות, לא מבקש מאיתנו דבר וחצי דבר, כולל רשות לדאוג לעצמו. ובזים לו: "איך הוא אוהב את עצמו, זה".

שבעה ושמחה

וככה אני לא רוצה יותר. לא מוכנה להיות אגואיסטית, לא רוצה לנצל אחרים לצרכיי. לא רוצה שאנשים ינחשו אותי, יעניקו לי ערך עצמי או אישור לקיום או שלווה, במה שהם עושים או לא עושים.
רוצה לאהוב את עצמי בפשטות, לקחת אחריות על צרכיי ורצונותיי, על השגשוג שלי.
רוצה לאפשר להם לאהוב את עצמם במקום להיות מרוכזים בלמלא את צרכיי. לשחרר אותם להיות מי שהם רוצים להיות, לא מי שישרת את האגו שלי.
רוצה לדאוג לעצמי. ולהבין שזה לא תפקידו של אף אחד אחר בעולם.
ואז, כשאני הולכת בעולם שבעה ושמחה, לאהוב החוצה במלוא הקיטור.

נ.ב. 1: אם גם אתם מרגישים שקשה לכם לתת לעצמכם ולאהוב את עצמכם; אם גם אתם מוכים רגשי אשמה, חוששים 'לצאת אגואיסטים', או שבויים עדיין בצורך לקבל אהבה ואישור מאחרים (כי לעצמכם אתם לא יודעים לתת את אלה), מוזמנים אלי לטיפול תטא הילינג. נעשה קצת מקום לאהבה עצמית.

נ.ב. 2: כי אחרת זה כמו ללכת כל הזמן בעקבות האהבה, בלי לדעת את הדרך