כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

אולי עשיתי קצת יותר מדי

מה הקשר בין דייסת סולת לתפירת תחפושות, ומה ביניהם לבין חוסר אמון בעולם?  פוסט טראומה בלתי מעובדת

הבוקר הכנתי לילדים שלי דייסת סולת, כמו פעם בקיבוץ. כלומר, ניסיתי להכין דייסת סולת. בסופו של דבר יצאה לי יציקה שלא הייתה מביישת את יסודות הקניון האחרון שנבנה ליד ביתכם. מה קרה? ובכן, לא הייתי בטוחה ששמתי מספיק סולת. אז הוספתי עוד, ועוד קצת רק ליתר ביטחון, ועוד טיפונת, בחיי, רק טיפה.
***
מה שמזכיר לי – סליחה על האסוציאטיביות – את פורים האחרון. אני יודעת שעברו כמה חודשים מאז, אבל הטראומה טרם עובדה.
מעשה שהיה כך היה: בפורים האחרון החלטתי לערוך לילדים שלי בוקר מושלם, כולל פלטת פירות על השולחן, תפירות אחרונות של התחפושת על הגוף וצילומים לטובת הדורות הבאים. הצרה היחידה הייתה שיום קודם התברר לי שהם צריכים גם משלוחי מנות רציניים. במקום לעשות מה שכל אמא נורמלית עושה – לקפוץ לסופר ולקנות משהו – מצאתי את עצמי עסוקה עד חצות באפייה ושיקום של מיני תופינים. קמתי בבוקר הרוסה מעייפות. תוך כדי חיתוך פירות תפרתי. רגע לפני ההסעה לבית הספר נפרמו התפרים בתחפושת של הגדול. חצי רגע אחר כך התחילו לנשור חלקי תחפושת של השני. שנייה לפני ההסעה מצאתי את עצמי על הרצפה, עם מחט ביד, קללות מלוא הפה ודמעות בעיניים, כשילדיי מלטפים בעדינות את כתפיי ומסבירים לי שלא נורא, והכל בסדר גם ככה.
לקח לי זמן להבין מה בדיוק קרה שם, ואיך למרות שעשיתי ה-כל, התחרב בוקר מושלם. רק בשיחה עם חברתי ע' (איך זה שתמיד אנחנו מפשלות עם הילדים, אבל מתנצלות על כך בפני החברות)? שבה מניתי את כל מה שעשיתי, הבנתי מה קרה: עשיתי קצת יותר מדי. ומרוב עשייה, לא נשאר לי זמן פשוט לשמוח ולהתפעל.

אוברדואינג

וזה גרם לי לחשוב על האופן שבו עשיית היתר מופיעה שוב ושוב בחיי: בעבודה, ביחסים, עם הילדים. איך אני מוסיפה וגודשת סולת, הסעות, סירים, ג'סטות, טובות, תפקידים, מטלות. איך אני מנצלת כל רגע פנוי ולא פנוי להכניס עוד משהו; איך אני מוסיפה ליתר ביטחון עוד עשייה קטנה, עוד אפייה קטנה, עוד עבודה קטנה. יותר מזה: זה גרם לי לחשוב על המחיר שאני משלמת על עשיית היתר. בעייפות, בחוסר תשומת לב, בחוסר הנאה, ולבסוף לא פעם בהלקאה עצמית.
אבל יותר מכל זה גרם לי לשאול למה אני עושה את זה. אני יודעת שקיבלתי במתנה שפע זמן, יכולת, מרץ. אבל למה אני חייבת לנצל אותם עד הסוף, לגדוש את הקדרה עד פיה?

לא רוצה לומר לא

ואם אני כנה עם עצמי, יש לי שני מניעים עיקריים: האחד, חוסר היכולת לומר "לא" למשהו מרגש. כל כך הרבה דברים בעולם הזה מגניבים אותי, מדליקים אותי, משמחים אותי. כמו ילד בחנות ממתקים אני עומדת מול האפשרות להכניס לסדר היום – הבלתי אפשרי גם ככה – עוד טיפול תטא הילינג או אבחון נומרולוגי, או עוד פגישת קונספט על פרויקט אקסטרא-אקסטרא-קוריקולום של כתיבה לאחת מחברותיי המוכשרות, או הרצאה לקבוצת נשים, או תכנית רדיו, או פרוייקט ב"לאשה", או מה שזה לא יהיה. כי בא לי. כי זה עושה לי טוב. כי זה מאפשר לי לצאת לרגע ממה שמרגיש כמו שגרה אפרורית, אל מקום של סומק בלחיים. כי אז אני מרגישה שהחיים שלי מלהיבים. שאני מלהיבה. גם אם המחיר הוא שאני מגיעה הביתה בלי יכולת לדבר מרוב עייפות (שלא להזכיר שאין לי כוח לספר סיפור מלהיב או לפלות כינים מלהיבות).
וככל שחוסר התחושה בשגרה הרגילה גובר עלי, כך אני זקוקה לריגושים חדשים. עד כדי עומס. עד כדי התשה. עד כדי חוסר יכולת להרגיש. וחוזר חלילה.

לא מעיזה לתת אמון

אבל יש גם מטלות שאני דוחפת ועומסת למרות שאין בהן שום דבר מלהיב. יש מקומות שבהם אני עושה ודוחפת ומשתדלת גם אם אין בכך הנאה. ובמקומות האלה, כך אני מזהה, המניע השולט הוא חוסר אמון.
ראשית, חוסר אמון בכך שמה שאני עושה הוא מספיק טוב. חוסר אמון ביכולות שלי, באבחנה שלי, בתוצאות שאני מביאה. אם רק תהייה לי הזדמנות לשפץ, להוסיף עוד בונוס, לעטר בקצוות – כך אני מרגישה – או אז אולי לא ישימו לב לחוסר.
שנית, חוסר אמון בכך שאוהבים אותי בזכות עצמי, ולא בזכות היכולות שלי (כן, אותן יכולות מושמצות מהסעיף הקודם. פתאום הן בסדר גמור, הא?). חוסר אמונה בכך שירצו בקרבתי גם אם אעבוד פחות קשה כדי לרַצות, למצוא חן, לעזור. חוסר יכולת להאמין שאני בעלת ערך גם כשאני לא משיגה תוצאות. צורך מתמיד להוכיח שאני עובדת ראויה, בת זוג ראויה, חברה ראויה. במילים אחרות, חוסר יכולת להאמין שאני ראויה מעצם היותי.
שלישית, חוסר אמון באחרים שסביבי: קושי להאמין שהם יכולים להסתדר בלעדיי – בלי שאכין להם סנדוויצ'ים, אחפש להם בגוגל, אכתוב להם טקסט, אפתור להם את מיטב הקונפליקטים. חוסר אמון בכך שהם יכולים לבד.
ולבסוף, חוסר אמון במציאות: קושי להאמין שהדברים בסדר כמו שהם. שהם יגיעו לפיתרון גם בלעדיי. חוסר יכולת להניח לדברים לסדר את עצמם, מתוך איזה היבריס מטורף שלוחש לי באוזן שרק אני יכולה. שאני חייבת. שבלעדיי זה לא יילך. חייבת לשלוט, כדי שהדברים יתנהלו בהתאם למה שנראה לי נכון.
וככל שחוסר האמון גובר, כך גוברת עודף העשייה.

הכל חוזר עלי

רק שמה שמראות לי תקריות נוסח דייסת הסולת או בוקר פורים, הוא שהכל חוזר עליי בסופו של דבר. כי כשאני עסוקה בחוסר (בין אם מדובר בחוסר בהתרגשות או בחוסר אמון), אני מייצרת עודף. וכשאני בעשייה עודפת, אני מאבדת כוחות. אני מאבדת הנאה. אני עצמי נהיית פחות. כי חוסר מייצר עודף שמייצר חוסר, וחוזר חלילה. כל יציאה מאיזון מזמינה יציאה מנוגדת מאיזון.
וכך, ככל שחסרה לי תחושה, אני מעמיסה על עצמי עוד ועוד, עד כדי חוסר תחושה.
ככל שחסר לי ביטחון ביכולת של עצמי, כך אני עושה יותר ומתעייפת יותר, נלחצת יותר, עד כדי פגיעה ביכולת שלי.
ככל שחסר לי ביטחון ביכולת של אחרים, כך אני עושה בשבילם, וגורמת להם לעשות פחות, לנסות פחות, לבטוח בעצמם פחות.
ככל שאני בוטחת פחות בערך של הנוכחות שלי (סתם נוכחות! בלי קישוטים!), כך אני עסוקה יותר בנתינה – ופחות נמצאת שם, במלוא חושיי, במלוא הנוכחות שלי, במלואי.
ובסופו של דבר, ככל שאני עושה יותר, כך אני נעימה פחות, וכך נעים לי פחות עם עצמי.

לעשות פחות, לבטוח יותר

ומזה אני לא רוצה יותר. אני רוצה לבטוח, לתת אמון: בעצמי, באנשים שסביבי, באהוביי, במציאות.
אני רוצה להאמין שאני בעלת ערך גם כשאני לא עושה דבר.
אני רוצה לתת לעצמי זמן פנוי: זמן לחוש. זמן להתפעל. זמן להביט בשקט כדי למצוא את היחיד במינו והמלהיב גם במה ששגרתי ואפור.
אני רוצה לעשות פחות, ולתת לעולם אפשרות לעשות יותר. בלי לשלוט. בלי לנהל. בלי לרַצות (כן, גם זה סוג של שליטה). בלי לתפעל ולטפלל.
רוצה להיות, ולראות מה נהיה.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית: הפאסיבי והאקטיבי

לכולנו יש פה ושם בעיות של אמון או קושי עם השגרה. אבל האופן שבו ננהל את הבעיות האלה תלוי בין השאר במספרים שלנו.
לפי נומרולוגיה קבלית, קיים הבדל בין מספרים בעלי אנרגיה אקטיבית (בעיקר 1 ו-8, אבל גם 5 ו-9), לבין מספרים בעלי אנרגיה יותר פאסיבית (2, 4, 6, 7). הראשונים ייטו לפעול כאשר הם ירגישו חוסר שביעות רצון או חוסר ביטחון. האחרונים ייטו להסתגר ולחכות שהדברים יקרו להם.
שונה ומיוחד בין אלה הוא ה-3: אמנם יש לו אנרגיה של פעולה ועשייה, אבל גם צד ילדותי ותלותי, שמעדיף לחכות שאחרים עשו בשבילו.
ועם זאת, לכל מספר יש נטייה ל"אובר-דואינג" משלו: אנשי 1 מנתחים יותר מדי; יוזמים יותר מדי. אנשי 2 משתקעים בדרמות רגשיות. אנשי 3 עלולים לדלג מפעילות אחת לשנייה, נסחפים בעקבות הגירויים מבחוץ, בלי יכולת לעצור לחשוב. אנשי 4 נוטים להגזים בהשתקעות בפרטים הקטנים; אנשי 5 – במניפולציות, אנשי 6 בהתמסרות יתר לאחרים עד כדי לקיחת אחריות על בעיותיהם; אנשי 7  חופרים וחופרים, אנשי 8 נוטים להשתלט על כל מצב, אנשי 9 נוטים לדבר יותר מדי.
מכיוון שלכולנו יש יותר ממספר אחד שמשפיע עלינו, ניטה לעשות יותר מדי בתחומים מסוימים, ופחות מדי בתחומים אחרים.
ההיכרות עם עצמנו (דרך אבחון נומרולוגי, למשל), יכולה לגרום לנו להיות פחות ביקורתיים כלפי עצמנו מצד אחד – ומצד שני, להחליט באיזה תחום הגיע הזמן לעשות פחות. הרבה פחות.

 כי עכשיו, ממש עכשיו, כמו ששרה לאה הגדולה, זה זמן להיות.