כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

אופס, עשיתי זאת שוב

פוסט ובו ידובר: על אן שרלי, על טעויות שלעולם חוזרות, ועל נומרולוגיה קבלית

"מרילה, נכון שנפלא לחשוב שמחר מתחיל יום חדש, נקי משגיאות?"
"אני בטוחה שעוד תעשי הרבה שגיאות", אמרה מרילה. "אני לא מכירה מישהו שמצטיין בזה כמוך".
"כן, גם אני בטוחה", הודתה אן בעצב. "אבל שמת לב למשהו טוב אצלי, מרילה? אני אף פעם לא חוזרת על אותה טעות פעמיים".
"אני לא יודעת מה טוב בזה אם את ממשיכה לטעות טעויות חדשות".
"את לא מבינה, מרילה? מוכרח להיות גבול לטעויות שאדם יכול לעשות. וכשאגיע אליו, אסיים את המכסה שלי ולא אטעה עוד. זאת מחשבה מנחמת מאד".
("האסופית", מאת לוסי מוד מונטגומרי, עמ' 195).

***
אן שרלי אהובת נפשי יצאה עכשיו בתרגום חדש, בהוצאת כתר. לו הייתה יודעת שזכתה בשמלה חדשה ונאה שכזו, היא הייתה בוודאי שואלת דבר ראשון אם יש לה שרוולים תפוחים (שכן אן שרלי, בוודאי זוכרות אתן, אהבה שרוולים תפוחים כמעט כמו שאהבה את מרילה ומתי, הוריה המאמצים בחווה הירוקה, ובתקופות מסוימות אף יותר משאהבה את גילברט בלייט).
אלא שאן אהובתי הג'ינג'ית טעתה טעות מרה (או מתוקה, במקרה שלה): בעולם האמיתי נראה שאין שום מכסה לטעויות. יתר על כן: רוב הטעויות שאנחנו עושים הן בדיוק אותן הטעויות הישנות. הן רק מתחפשות אחרת.
הו, התסכול: מילא לגלות שעשינו טעות בפעם הראשונה: "שכר לימוד", אנחנו מפטירים במבט פילוסופי, ויודעים בלהט שלא נחזור עליה שוב. אבל מה קורה כשאנחנו ממשיכים לחזור ולחזור על אותה טעות עמוקה, בסיסית, מכוננת? מתפרצים וצועקים על הילד למרות שברור ומנוי וגמור שהוא מבין רק כשמדברים איתו בשקט. מתאהבים שוב ושוב באלה ששוברים לנו את הלב. שופכים ופולטים ומרחיבים כשידוע לחלוטין לכולם, כולל לנו, שמוטב בהרבה לשתוק. נותנים הכל לאלה שלא יכולים להחזיר דבר. מאמינים בשקרנים. מתנפלים בלהיטות שוב ושוב על הפרי האסור, פיזית או נפשית, שכבר הרופא אמר אלף פעם שיעשה לנו אלרגיה. מבקרים למרות שברור לנו שעדיף לנחם. מה אז? איך נישא את פנינו הסמוקות מחרפה אל המרילה הדמיונית שמטיפה לנו מוסר?

טעות לעולם

היא לא אדם פשוט, המרילה שבתוכנו: כמו זו שבספר היא ביקורתית, חריפה ומטיפה מוסר. לכן קשה לתאר כמה גדול הכאב ברגע שבו אנחנו מבינים ששוב חזרנו על אותה טעות. שהרי רק רגע קודם הבטחנו לעצמנו שכאן מדובר במקרה אחר לגמרי: שכאן באמת צריך לדבר, או לכעוס, או להתאהב, או להאמין, או לאכול. רק אחר כך, במבט לאחור, אנחנו מבינים שיש כאן עוד ביטוי של הדפוס המוכר. רגע ההתפכחות ממלא אותנו שנאה עצמית, וכאב, ותיעוב ובוז. איך נפלנו באותו פח? איך קרה שלא זיהינו אותו בזמן? ומי לידינו יתקע שבפעם הבאה זה יהיה אחרת? כי אולי זה הכאב הגדול מכולם: התחושה שנדונו לחזור ליפול שוב ושוב לאותה טעות, לאותו כאב, לאותו תסכול. כמו אסיר שכבול ברגלו בשרשרת למוט באמצע החדר, ומוכרח להסתובב עוד ועוד באותו מעגל מייסר, בלי אפשרות לפרוץ החוצה.

זהירות, בור

אפשר לומר לעצמנו שבסוף נלמד. אפשר להראות לעצמנו את התהליך שאנחנו עוברים, שבו בכל פעם הטעות קצת פחות כואבת, קצת פחות קריטית – ובדרך כלל זה אכן כך. כשאנחנו מתבוננים ועושים עבודה פנימית, בדרך כלל נראה שאנחנו עושים את הטעות קצת פחות בעוצמה: כועסים פחות חזק על הילד. שמים שריון דק על הלב לפני שנמסור אותו למי שיחבוט בו. מבקשים ערבויות גם ממי שנראה לנו בטוח.
"אדם הולך בדרך ונופל לבור", מספר המשל הידוע. "בפעם הבאה הוא הולך באותה דרך, רואה את הבור ובכל זאת נופל בו. בפעם שאחריה, הוא עוקף את הבור רגע לפני הנפילה. לבסוף, הוא הולך בדרך אחרת".
זה בהחלט כיוון טוב, ואפשר לבחור בו: הוא דורש ערנות רבה, תשומת לב, ובעיקר יכולת סליחה עצמית בכל הפעמים שבהם אנחנו בכל זאת נופלים לבור, למרות שראינו אותו, גם אם המכה קצת פחות כואבת.
הצרה המרכזית עם הפיתרון הזה היא שהיא דורשת מאיתנו לא רק לשים לב למכשולים שבדרך שלנו, אלא בסופו של דבר לבחור בדרך אחרת בכלל. וזה, מבחינתי, בהחלט חבל. כי אם יש משהו שבאנו לעשות בעולם הזה, הוא ללכת בדרך שלנו – על כל מהמורותיה ובורותיה.

לגלות את התכונה שמתחת

אז מה כן כדאי לעשות כשאנחנו חוזרים על אותה טעות שוב ושוב? אני מציעה דווקא לשים לב לתכונה החיובית שבגללה אנחנו חוזרים ועושים את אותה טעות – אותה תכונה שמאפיינת את הדרך שלנו בעולם.
כך, למשל, מתחת לכעס על הילד מסתתרות אנרגיה לוהטת ואכפתיות. מתחת לנטייה להתמסר למי שלא מחזיר נמצאת נדיבות. מתחת לצורך לומר, או לבקר, או לשפוך – מסתתרות כנות ורצון לתקן. מתחת להתאהבות, גם בלא מתאימים, נמצאת היכולת לראות את הטוב בכל אדם, את הפוטנציאל לקשר עם כל אחד.
על התכונות הללו אין לנו סיבה, ואפילו אסור לנו לבקר את עצמנו. התכונות הללו הן לב קיומנו. אם נשים שריון על הלב נסרס את עצמנו. אם נכפה על אישיותנו המתפרצת איפוק – נכבה בתוכנו את הלהט. במילים אחרות, נלך בדרך אחרת לגמרי מזו שיועדה לנו ושבשבילה קיבלנו כלים.
בתור התחלה, ההבנה הזו יכולה להפוך אותנו סלחנים יותר כלפי עצמנו. אולי אפילו לאהוב את עצמנו קצת יותר. בהמשך, היא יכולה להוביל אותנו להבנה שמה שנראה כטעות, אינו בהכרח טעות: לפעמים הוא רק סוג קצת פחות נעים של התנסות במה שבחרנו לחוות. טוב יותר לתת למי שלא מחזיר מאשר לא לתת כלל. טוב יותר לכעוס מאשר להפוך אדישים. טוב יותר להתאהב באדם הלא נכון מאשר להפסיק לאהוב. טוב יותר להאמין מאשר לחדול מלהאמין. טוב יותר לעשות מאשר לחדול מפחד הטעות.
במקום לכעוס על עצמנו, אפשר להאיר על התכונה באור גדול: לכבד אותה, לאהוב אותה, לקבל אותה. ואז, לשאול את עצמנו מהי הדרך הנכונה להשתמש בה – כלפי עצמנו, וכלפי העולם.
אם אנחנו מלאי להט – איך נוכל להביע אותו בצורה שלא תגרום לנו כאב לב וחרטה אחר כך? אם חשוב לנו לדבר ולהביע, עם מי אנחנו יכולים לעשות זאת בלי לפגוע ובלי להיפגע? אם אנחנו אוהבים ומתמסרים, איך נוכל להתמסר ולאהוב קודם כל את עצמנו? איפה נכון לנו להיות נדיבים? איך נהיה נדיבים כלפי עצמנו?
ההכרה בכך שהתכונה שמניעה אותנו לשגות היא גם התכונה שגורמת לנו לעשות טוב סביבנו, היא הכרה בכוונה הטובה ולא רק בתוצאה שלא בהכרח ייחלנו לה. והרי בסופו של דבר, לעולם אין לנו שליטה על התוצאה: רק על הכוונות.

***

"את תתחילי להתנהג בהיגיון אי פעם, אן?" רטנה מרילה.
"כן, אני חושבת שכן", השיבה אן באופטימיות. "מאז שבאתי לחווה הירוקה אני עושה טעויות כל הזמן וכל טעות עזרה לי לתקן פגם אחר בי. סיפור יער הרוחות ריפא אותי ממשחקי הדמיון המוגזמים שלי. מאז סיפור העוגה עם התרופה אני לא מתרשלת בבישול. צביעת השיער לימדה אותי לא להיות גנדרנית. והמקרה של היום ישים קץ לנטייה המוגזמת שלי לרומנטיקה. הגעתי למסקנה שאין טעם לנסות להיות רומנטית באבונלי. אני די בטוחה שבקרוב תראי שיפור ניכר אצלי בנושא הזה, מרילה".
"אני בהחלט מקווה ככה", אמרה מרילה בספקנות.
מתיו, שישב דומם בפינתו, הניח את ידו על כתפה של אן כשיצאה מרילה מהחדר. "אן, אל תוותרי לגמרי על הרומנטיקה", לחש בביישנות, "כדאי לך לשמור קצת ממנה – לא יותר מדי, כמובן – אבל קצת רומנטיקה זה טוב. תישארי קצת רומנטית, אן".
("האסופית", עמ' 250).

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

אם מסתכלים על תכונות אופי לפי נומרולוגיה קבלית, מגלים שלכל אחד מהמספרים יש תכונות יסוד, שעלולות לגרום להם לנהוג שוב ושוב לפי אותם דפוסים – בין אם קוראים לכך טעות או לא. התכונה היא אותה תכונה, ויש לה ביטויים מסוימים. אם הביטוי גורם לנו כאב, נקרא לו טעות. אם הוא גורם לנו עונג וסיפוק – נחליט שהוא חיובי. הנה, לדוגמה:
מספר 1: נטייה לקחת אחריות ולנהל את העניינים ("אוף, למה אני חייבת תמיד להשתלט על כל פרויקט? למה אני לא יכולה לתת לאחרים לקחת אחריות פעם אחת?")
מספר 2: נכונות לפשר ולהתפשר, רגישות לצרכי האחר ("למה אני לא יכול לעמוד על שלי? למה תמיד אני נכנע ומתחשב? ולמה אני לוקח הכל כל כך ללב?")
מספר 3: ספונטניות, ביטוי עצמי, רומנטיקה ("למה אני לא יכול פעם אחת להתאפק ולעמוד בתכניות שלי? למה גם בגיל 40 אני מתאהב בלי שליטה כמו בן 15?")
מספר 4: עמידה על העקרונות, ראייה של כל פרט ופרט ("למה אני חייבת להיות ביקורתית כל כך? למה הכל מפריע לי? ולמה אני מתעקשת גם כשברור לי שמוטב להתפשר"?)
מספר 5: זריזות, יכולת אילתור, גמישות ("למה אני לא מצליח לגייס סבלנות כלפי מי שקצת יותר איטי, נוקשה ומתקשה ממני?")
מספר 6: מסירות, נאמנות, איכפתיות ("תמיד אני ממשיך לפתח ציפיות מאחרים, למרות שכבר למדתי שאני תמיד מתאכזב")
מספר 7: עומק, רצינות, מקוריות ("למה אני חייבת לקחת תמיד את הדרך הקשה והמסובכת? למה אני לא יכולה להיות כמו כולם? למה אני כזאת חפרנית?")
מספר 8: אנרגיה, סמכות, תחרותיות ("אני כבר יודעת שיכעסו עלי ואפילו יחששו ממני, אז למה בכל זאת אני חייבת לנהל את כולם"?)
מספר 9: מילוליות, העברת מסרים, יכולת נתינה ("למה אני לא יכול פעם אחת לשתוק במקום לתת עצות? למה אני חייב להעניק מהזמן או מהכסף שלי לכל מסכן ואומלל?")
"למה?" עונה הייעוץ הנומרולוגי, "כי ככה נולדת, ואלו המתנות עימן באת לעולם. אפשר לכעוס עליהן, אבל נכון יותר לחגוג אותן – ולעשות בהן שימושים נכונים".

ולסיום, שיר של עוד רומנטיקנית קנדית שרוצה לתקן טעויות, שנכתב 100 שנה בדיוק אחרי "האסופית":