כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

אז הם יגידו

פוסט ובו ידובר: על תרומתם של טוקבקים להתפתחות אישית, ועל נומרולוגיה קבלית

לפני כמה ימים פרסמתי לראשונה בחיי טקסט בשם בדוי באינטרנט. טקסט אישי מאד, פנימי מאד, נוסטלגי מאד. אולי אפילו עצוב. אם הייתי מפרסמת אותו פה, בבלוג, הייתי חותמת עליו, מן הסתם. אבל מכיוון שהוא התפרסם באתר נפוץ פי שמונה מיליארד, פלוס מינוס – נפל עלי מוראם של ההמונים.
כשראיתי לראשונה את הטקסט שלי באוויר, התרגשתי נורא. אחר כך הגיעו עשרת הטוקבקים הראשונים, שהיו מפרגנים עד מאד (לא מעט מהטוקבקים בהמשך הציעו לי – כלומר לשם הבדוי שלי – לעסוק בכתיבה. ובכן, אני בהחלט שוקלת את זה. אולי אפילו אהיה עיתונאית. או אכתוב בלוג. מתאים לי?!). ואז התחיל הארס המוכר להופיע: טוקבקים כועסים. מאשימים. מגנים. חלקם אפילו מעוטרים במילים גסות. ממקום שבתי המוגן והלא מזוהה התכווצתי לחלוטין. "איך הם יכולים לחשוב עלי דברים כאלה?" שאלתי את עצמי. "איך הם בכלל רואים את זה ככה? ומה אעשה אם מישהו מבין חבריי ששלחתי לקרוא את הטקסט יקרא את התגובות האלו ויסכים איתן?"

להשתחרר מהאחרים

"אני לא אוהבת שמדברים עלי ועל מה שאני עושה", אמרה לי אתמול בתי, במהלך שיחת נפש על שינויים בחיים. "יכולים להגיד עלי דברים ממש לא נעימים ואפילו לא נכונים". "נכון", אמרתי לה, ונזכרתי בכיווץ שאחז בי מול הטוקבקים הרעים. "והדבר היחיד שאני יכולה לומר לך הוא: 'אז הם יגידו'".
"מעניין מה שאמרת, אבל איך עושים את זה?" שאלתי את עצמי מאוחר יותר, כשחזרתי למחשב כדי לצרוך עוד קצת מהרעל שנצבר מתחת לטקסט שלי. "למה כל כך קשה לי לשחרר בעצמי, ולהגיד על כל הטוקבקיסטים המרושעים 'אז הם יגידו?'
"כי אז תצטרכי להגיד אותו דבר גם על אלה שכתבו שאת כותבת נפלא, שהסיפור שלך מרגש ומפעים, שהוא העלה להם דמעות בעיניים והזכיר להם שיש תקווה לאהבה", ענתה לי עצמי בעוינות מה, ורצה להתחבא מאחורי המסך.
לא הוצאתי אותה משם. נשענתי אחורה, וקלטתי שהיא צודקת: ההחלטה לומר 'אז הם יגידו' לא יכולה להישאר מוגבלת רק לאלה שאומרים עלי דברים לא נעימים, באינטרנט או בחיים. היא דורשת להשתחרר לחלוטין משיקול דעתם של אחרים עלי, ולהגדיר את עצמי בעצמי. וזה, רבותיי, כבר קשה לאין שיעור.

איך נשכח מאיתנו כלל היסוד?

כמעט מיום לידתנו אנחנו רגילים לראות את עצמנו דרך עיניהם של אחרים. להתחזק דרך החיוך של אמא, להבין שנהגנו לא נכון דרך המבט הזועף של אבא. להרגיש אהובים כשאומרים לנו "אני אוהב אותך". להרגיש לא שווים כשכבר לא מאוהבים בנו. להרגיש יפים כשמחמיאים לנו ומכוערים כשמתעלמים מאיתנו. אנחנו רגילים לאמץ שיפוטים מבחוץ בטבעיות, כל כך בטבעיות ששכחנו את הכלל הבסיסי: אנשים אחרים תמיד רואים בנו רק את עצמם.
בדיוק כמו שאנחנו רואים את האחרים דרך הפילטרים שלנו, כך הם רואים אותנו דרך הפילטרים שלהם: מי שמכור לכללים נלחץ מאלה ששוברים אותם. מי שמכור לאהבה מעריץ את אלה שהולכים אחריה גם נגד הכללים. מי שרוצה לבטא תוקפנות אבל חושש ממנה יפתח יחס מורכב, ככל הנראה כזה שינוע בין הערצה לתיעוב, כלפי מי שנוהג בתוקפנות בקלות ובטבעיות. הנוסטלגי יהיה שיפוטי כלפי מי שהולך קדימה בלי להביט לאחור, ולהיפך. במילים אחרות, השיפוט של אחרים לגבינו הוא תמיד השלכה של מה שמתרחש אצלם (ההסבר המפורט נמצא כאן). אנחנו לעולם לא אובייקטיביים בשיפוט שלנו לגבי אחרים.

הקולות שכבר שמענו

אז איך זה משתכח מאיתנו? איך בכל זאת אנחנו מרגישים כל-כך רע כשאומרים עלינו דברים לא נעימים, או כל כך טוב כשאומרים עלינו דברים נפלאים? ובכן, אנחנו לא תמיד שוכחים, לא מכל ביקורת אנחנו נפגעים ולא מכל שבח אנחנו באמת נהנים: מידת השיכחה תלויה בשאלה עד כמה ברור לנו שהדובר מדבר מתוך עצמו.
הרי אם מישהו יגיד עלי: "מור הזאת היא כל כך מופנמת. זה לא בריא, כמה שהיא מופנמת ועצורה", לא אקדיש לו מחשבה שנייה, זולת המחשבה שייתכן והוא זקוק לבדיקה מעמיקה. אבל מה יקרה אם מישהו יאמר עלי: "מגעיל האקסהיביציוניזם של מור. מה יש לה? למה היא חייבת תמיד לחשוף את עצמה ככה, מול כל העולם?" הו, מאמירה כזו כבר אתכווץ היטב. ולמה? לא מפני שיש באחת האמירות יותר אובייקטיביות מאשר באחרת: שני הדוברים הרי מדברים מתוך עצמם. אלא שהאמירה השנייה מתכתבת בדייקנות עם מה שאני אומרת על עצמי בתוכי – ולכן נדמה לי שהיא מדויקת יותר.
במילים אחרות: ביקורת מרושעת פוגעת בנו רק כשאנחנו מאמינים לה. כשאנחנו קונים את ההאשמות שלה. כשיש בתוכנו קול שמסכים איתה לגמרי. שחושב שאנחנו באמת מוחצנים או מופנמים מדי, תוקפניים מדי או רגישים מדי, רודפים אחרי ריגושים או נצמדים מדי לעבר.

לנהל בחוץ את הויכוח שבתוכנו

רק שמכיוון שאף אחד מאיתנו אינו רע באמת, כשאנחנו עושים משהו שאנחנו לא לגמרי שלמים איתו, יש לנו בדרך כלל סיבה טובה: דפוסים ישנים או קצב התפתחות מדורג; התחשבות באחרים או פחד. הסיבה היא תמיד טובה – היא רק לא טובה מספיק כדי שנפסיק את הויכוח הפנימי ונקבל את עצמנו לחלוטין. ובמקום הזה, הרגיש והעדין, של הויכוח הפנימי – נופלת הביקורת ומכאיבה היטב. לא סתם אנחנו מנהלים ויכוח עם הטוקבקים האמיתיים או הוירטואליים שאנחנו מקבלים בחיים: אנחנו מנהלים דרכם את הויכוח שבתוכנו.
בכל פוסט שאני כותבת אני שואלת מחדש האם נחשפתי מדי. לכן, ביקורת על חושפנות יתר פוגעת בי. היא נשמעת לי אמיתית ומכאיבה כי אני מכירה אותה היטב, מהקולות שבתוכי. לעומת זאת, ביכולת הכתיבה שלי אני בטוחה למדי, ולכן אם מישהו יכתוב על פוסט שלי ש"הכתיבה רדודה ומשעממת", זה לא יזיז לי בכלל. יהיה לי ברור לחלוטין שהוא מדבר מתוך עצמו.
אותה דינמיקה יש לנו, אגב, עם שבחים: נורא נשמח לשמוע שמישהו אומר עלינו משהו טוב, שגם אנחנו חושבים על עצמנו (שוב, לדוגמה, "את כותבת כל-כך יפה" נורא נורא מחמיא לי. אני פתוחה לחלוטין לקבל את האישור הזה). אבל אם השבח יהיה מנוגד למה שאנחנו אומרים על עצמנו, ננער אותו מעלינו כלא רלבנטי (נסו להגיד לי: "את אדם כל כך רגוע ושליו", ותראו איזה מבט תקבלו). זו הסיבה שלעיתים הורים לא מצליחים לבנות ביטחון עצמי אצל ילדיהם, למרות שהם כל כך מקפידים לשבח: אם השבח רחוק מדי ממה שהילד חושב על עצמו, הוא פשוט לא ייקלט.

אז שיגידו

וכשאני מסבירה לעצמי את כל זה, אני מוכנה לנסות שוב לומר "אז הם יגידו", והפעם להתכוון לזה לגמרי. לקרוא מחדש את הטוקבקים, ולדעת שכל מה שנאמר שם מעיד אמנם אך ורק על הכותב – אבל אופן התגובה שלי לכל אחד מהם מעיד אך ורק עלי.
בכל פעם שאני מקבלת ונהנית משבח, זה מראה לי מה אני רוצה להאמין על עצמי. מי אני רוצה להיות, ומי אני מאמינה שאני יכולה להיות.
ובכל פעם שאני נפגעת מביקורת, אני יודעת שיש בתוכי ויכוח. שיש צד אחד שחושב בדיוק כמו המבקר, וצד שני שמסביר לו שזה בכלל לא ככה. אני מזהה מי נגד מי, ושואלת את עצמי: האם יש צדק בביקורת? האם אני רוצה להשתנות? מה אני צריכה לעשות כדי להשתנות?
וכך, המבקרים והמשבחים שלי מראים לי את גבולות הגזרה בתוכי. עוזרים לי להכיר טוב יותר את עצמי: את האדם שאני רוצה להיות ואת זה שאני לא רוצה להיות. אני רק צריכה לזכור דבר אחד: לא להקשיב להם, אלא להקשיב לעצמי מקשיבה להם.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

בכולנו יש חלק שרוצה במיוחד להיענות לדרישות הסביבה. חלק שמבקש להגשים אותן, למלא ציפיות, להיות בסדר, להיות חף מביקורת. לפי נומרולוגיה קבלית, החלק הזה מתבטא בשם הפרטי שלנו. מספר השם מבטא את ציפיות ההורים שלנו מאיתנו: מי הם רצו שנהיה, כיצד הם רצו שנתקן להם את חוויות ילדותם. מכיוון שאנחנו במידה רבה תבנית נוף משפחתנו, מספר השם מבטא את מי שאנחנו רוצים להיות כלפי חוץ, הפרסונה הייצוגית שלנו. כך, למשל, רן יהיה עמוק, יסודי ורציני, גילי תהיה תחרותית והישגית, ואור יהיה רהוט ובעל יכולת נתינה.
לעיתים, כשמספר השם זהה לתכונות שקיימות בתאריך הלידה שלנו (למשל – מספר יום הלידה או מספר החודש) הוא יסייע לנו להוציא מהכוח אל הפועל את אותן תכונות. לעומת זאת, כאשר מספר השם הוא בעל אנרגיות מנוגדות למספרים משמעותיים בתאריך, יכול להיווצר קונפליקט פנימי בין מי שאנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להיות, לבין מי שאנחנו באמת רוצים להיות.
כיצד מגשרים בין הציוויים השוניםשל השם ושל תאריך הלידה, של הקולות הפנימיים מול הרצון לרַצות ולהימנע מביקורת? ייעוץ נומרולוגי יכול למפות את הציוויים השונים, את הקולות שקוראים לנו ללכת למקומות שונים, ולהראות איך ניתן לעשות ביניהם שלום, ולגייס אותם יחד לטובתנו, בדרך שלנו להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמנו – ובלי להתעסק לרגע במה יגידו.

ולסיום, למי שעדיין חושש ממה שיגידו, הרי תזכורת: זה לא משנה מה שאומרים. אף אחד לא מקשיב ממילא


https://mor-asael.co.il/%D8%A7%D7%99%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A5-%D7%A0%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92/