כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

אז תן לי קצת ממך

פוסט ובו ידובר על התהום שבין אהבה להיזקקות, ועל נומרולוגיה קבלית

"אני זקוקה לו".
"אני לא יכולה בלעדיו".
"אני צריכה שהוא יגיד לי שהוא אוהב אותי".
"אני צריכה שהוא יבטיח לי שהוא יישאר איתי לתמיד".
"אני צריכה שהוא יהיה שלי ורק שלי".
כמכורה עיקשת לרומנטיקה – בספרים, בסרטים, בסיפורים מהחיים – המשפטים האלה היו המשפטים ששמעתי את עצמי אומרת כל החיים. האמנתי שהם נכונים. האמנתי שאהבה משמעה היזקקות. האמנתי שאני מקנאה – משמע אני אוהבת, ואם לא מקנאים לי – לא אוהבים אותי באמת. האמנתי שאהבה אמיתית משמעה התחייבות, מעכשיו ולתמיד.
ורק לאחרונה הבנתי שלא הבנתי. יותר מזה: הבנתי שהבנתי הפוך. שמה שפירשתי כאהבה אינו אהבה כלל וכלל, אלא חוסר אהבה: חוסר אהבה עצמית, חוסר אהבה לאחר.
רק לאחרונה הבנתי שכשאני נזקקת לאהבתו של אחר, לקנאה של אחר, לאישורים של אחר, להתחייבות של אחר – זה לא סימן שיש בי מלאות שאני רוצה לחלוק, עושר שאני רוצה לתת – אלא זה סימן שיש בי בור שממתין להתמלא. והבור הזה נמצא איפה שהייתה אמורה להיות אהבה עצמית. קבלה עצמית. אישור עצמי.

קודם אתה!

"כשקשה לי לבחור בעצמי, אני צריכה שהוא יבחר בי קודם, כדי לשכנע אותי", כתבה (במילים האלה, פחות או יותר) דקלה אייל-סיטון בפייסבוק, בסנכרון מדהים, רגע לפני שישבתי לכתוב את הפוסט הזה, כשהוא רק התבשל לי בראש. כתבה וצדקה: כשאנחנו שלמים לגמרי עם עצמנו, כשאנחנו אוהבים את עצמנו באופן מלא ושלם, אנחנו לא זקוקים לשום דבר מאף אחד.
נכון, אהבתו של האחר נעימה לנו, טובה לנו, משמחת אותנו – אבל היא לא הכרחית לקיומנו כמו אוויר לנשימה. מותר לו להיות מרוחק, שקוע בעצמו, קריר – וזה לא יהרוס אותנו. כשטוב לנו עם עצמנו, החבל שאנחנו נותנים לאחרים בכלל, ולבן הזוג שלנו בפרט – ארוך יותר. כשאנחנו מקבלים את עצמנו, אנחנו מקבלים אותו. אנחנו נותנים לו להיות מי שהוא באופן מלא, לא כלי למילוי הצרכים שלנו. כשטוב לנו עם עצמנו, אנחנו מפסיקים להיות תובעניים כלפיו (נסו להיזכר בהבדל בהתנהגות שלכם כלפי בן הזוג, ואפילו כלפי ילד שלכם, כשאתם שטופי שמחת חיים וביטחון עצמי, לעומת כשאתם מפוחדים וחרדים. מבינים על מה אני מדברת?).
רק כשאנחנו לא מקבלים את עצמנו, לא אוהבים את עצמנו – אז אנחנו זקוקים לאחר שיאהב אותנו גם בשבילנו. שימלא אותנו במשמעות, בתחושת ערך.

תחושת בעלות

וזה הרגע שבו אנחנו תופסים על האחר בעלות. כי זה מה שאנחנו עושים כשאנחנו דורשים ממנו – במילה, בפרצופים חמוצים, אפילו במחשבה – להיות בשבילנו מה שאנחנו צריכים שהוא יהיה. אנחנו לוקחים אדם חופשי, וכובלים אותו בציפיות שלנו. אנחנו לוקחים אדם שרוצה לתת (כרגע או אחר כך) את מה שהוא רוצה לתת – ותובעים ממנו לתת לנו את מה שאנחנו צריכים, ועכשיו.
אנחנו מצפים שהוא יגיד משהו מסוים (כל חיי הייתי אלופה בלהמציא דיאלוגים רומנטיים, ובלהתאכזב כשהאדם שמולי לא ניחש את השורות שכתבתי לו בראש שלי); שהוא יתנהג בדרך מסוימת; אפילו שיחשוב בדרך מסוימת – כי זה מה שאומר מבחינתנו לאהוב, ושאר הדרכים לא קבילות. זה הפרדוכס המטורף של האהבה כמו שאנחנו מכירים אותה: אנחנו מתאהבים במישהו משום שהוא מי שהוא, ומייד מתחילים לנסות להפוך אותו למי שאנחנו (במלכוד 22 המופתי סיכם ג'וזף הלר את הפרדוכס הזה במשפט שאין שני לו* : "סו אן דאקאט חשבה שיוסאריאן נפלא, וכבר החלה מנסה לשנותו").
ומה שהופך את הפרדוכס הזה לעוד יותר מטורף ממה שהוא נשמע אפילו, הוא שמילא אם היינו מנסים לשנות את דרכיו לדרכים שלנו בגלל שאנחנו כל כך מרוצים מעצמנו. לא – אנחנו מנסים לשנות אותו בגלל שאנחנו לא מרוצים מעצמנו, ורוצים לקבל אישור לאותו "עצמנו" מפוקפק. כאמור – אם אתה תבחר בי ובדרכיי, יהיה לי קל יותר לבחור בעצמי בי ובדרכיי; כי אני לא בטוחה בהן. אבל אם אתה, הנפלא, תשתנה ותהיה מפוקפק כמוני – אז אדע שהכל בסדר איתי. הו, כמה מטורף.
ואם כבר בטירוף עסקינן, הנה המטורף מכל: התרבות שלנו תומכת בכך שהתפיסה הזו, שבה אנחנו מנסים לשנות את רגשותיו, התנהגותו ומחשבותיו של אדם, כדי שייתן לנו אישורים למי שאנחנו – היא אהבה.
אבל בתפיסת הבעלות אנחנו לא מבטאים אהבה, אלא חוסר אהבה כלפי האהוב שלנו. אנחנו מסרבים לתת לו להיות מי שהוא באמת, בכל רגע ורגע. אנחנו מנסים לשנות את הרגשות שלו לטובת מה שנדמה לנו שטוב לנו, שמשרת את צרכינו. ואם לא את הרגשות שלו – לפחות את ההתנהגות. אבל איך לעזאזל לימדו אותנו להאמין שאהבה אמורה להפריע לאדם להיות מי שהוא, לבטא את כל מגוון הפנים שלו?

מעתה ועד עולם

וזה כך לא רק לטווח הקצר. כשאנחנו לא בטוחים במשמעות ובערך שלנו, כשאנחנו לא בטוחים שגם מחר נהיה רצויים, אהובים, בעלי ערך – אז אנחנו זקוקים להתחייבות. "תאהב אותי תמיד", או לפחות: "תישאר איתי תמיד. תבטיח". אנחנו מקנאים. אנחנו כועסים על כל רמז לכך שלבו של האהוב הולך אחרי מישהו אחר. אנחנו מנסים להגביל אותו, רק שלא יתפתה. אנחנו עושים עליו מניפולציות רגשיות – מפעילים בו פחד שננטוש אותו, או מאיימים עליו שניפגע והאחריות לפגיעה תיפול עליו.
אנחנו מנסים לחייב אותו לאהוב אותנו לתמיד. אנחנו מנסים לגרום לו לחוש לנצח מה שהוא חש עכשיו. לאלץ את האדם שלצידנו להתקבע, לא להתפתח. גם אם זה היה אפשרי, האם זה מה שאנחנו רוצים? איך אדם יכול להבטיח לשמור על רגשותיו זהים לאורך זמן, מבלי לשקר לעצמו, מבלי לשקר לנו?
כשאנחנו מנסים לאלץ אותו לרַצות אותנו, לספק את צרכינו, להתחייב לעשות כך לתמיד – אנחנו מאלצים אותו להפסיק להיות נאמן לעצמו. זו לא דרך אוהבת במיוחד לנהוג באהוב שלנו.

לאהוב יותר

ובינינו, זו גם לא דרך אוהבת להתנהג כלפי עצמנו. האם באמת אנחנו רוצים לקבל ממי שאנחנו אוהבים אישורים שאינם ניתנים מרצון, באופן טבעי? האם באמת אנחנו רוצים לחייב אותו להישאר איתנו? האם אנחנו רוצים בו רגע אחרי שליבו לא יהיה שלנו? האם אנחנו באמת רוצים להישאר עם אדם שלא אוהב אותנו, אלא מישהו אחר – רק מפני שהוא התחייב?
לאן שהמעגל הזה לא יוליך, הוא חוזר לנקודת ההתחלה: ככל שאנחנו זקוקים יותר, אנחנו אוהבים פחות.
אהבה היא מלאות, לא חוסר. ולכן אהבה לאחר מתחילה באהבה לעצמנו. אהבה לאחר מתחילה בכך שאנחנו מניחים לו לרגע, וחוזרים אלינו. לומדים לקבל את עצמנו באופן מלא, לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו באמת – שהרי נבראנו אהובים. לאהוב את עצמנו כמו שהורה אוהב ילד: גם כשהוא לא מצליח. גם כשהוא לא מוצלח. רק בגלל מי שהוא: קומפוזיציה מופלאה של מראה וריח וקול ומחשבה ומעשה.
וככל שאנחנו מצליחים לאהוב את עצמנו יותר, כך אנחנו מצליחים לאהוב גם את האחר. לאהוב בדרך שלנו, בלי לדרוש ממנו להחזיר בדרך שלנו. בלי לדרוש ממנו להחזיר בכלל. האהבה שלנו פשוט קיימת כי הוא מי שהוא וזה מוצא חן בעינינו.
אנחנו יכולים לרצות להיות עם אדם אחר, וזוהי אהבה. אנחנו יכולים לרצות לבטא כלפיו אהבה, וזוהי אהבה. אבל כשאנחנו נזקקים לו, זו אינה אהבה. זה ניסיון לייצר בעלות. ובעלות לעולם נמצאת בסיכון. שלא כמו אהבה.
___________________________________________________________________
*סליחה, יש שני למשפט של הלר: "Love is old, love is new, love is all, love is you”. שלמות מזוקקת מבית הביטלס

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

המספר שקשור לאהבה בנומרולוגיה קבלית הוא המספר 3. מספר שלוש –הפוחז, הספונטני, הזורם, המשתנה תדיר. מספר שלוש, שהוא תמיד קצת אגואיסט ועף על עצמו, ובכל זאת האופטימיות שלו מידבקת; הקסם האישי שלו אינסופי. מספר שלוש שמקושר להזדמנויות ומזל. שמחובר ליצירה וביטוי עצמי.
זהו המספר המקושר לאהבה, לפי נומרולוגיה קבלית. השלוש – ולא השש המשפחתי, שקשור להתמסרות עד כדי התבטלות, לשמירה על הרמוניה גם במחיר האמת, למחויבות למשפחה שגוברת על המחויבות לעצמי.
השלוש – ולא השתיים הרגשי, הדיכאוני לעיתים, שעולה ויורד במדרונות הרגש הרוטטים. לא השתיים שרוצה להשתייך גם במחיר השמירה על העצמי הנבדל. השתיים שזקוק לאחד, שמעדיף את הטקט והשמירה על הרגשות על האמת הבוטה.
השלוש – ולא הארבע של המסגרת, הכללים, התפקידים – והתקנונים וההתחשבנות שמגינים על אלה. לא הארבע שמעדיף את הנאמנות והיציבות על ההשתנות והזרימה.
וזה מה שמספרת לנו נומרולוגיה קבלית בדרכה העקיפה, דרך המספרים: האהבה היא השתנות. היא לא התבטלות, אלא ביטוי עצמי. היא לא מסורת, אלא יצירה בלתי פוסקת. היא לא תכנון, אלא ספונטניות. היא לא חוקים – אלא מזל  אינסופי.

ורק שנאהב ככה תמיד, כמו שפיטר מרפי מציע: "זה לא מקום לפַּחַד ולזעם. אין פה לבבות שבורים ושקרים לבנים מכובסים. רק טעם של אמת; טעם מושלם, בחירה, משמעות… מבט לתוך עיניך". (כן, נשארתי רומנטיקנית. תהרגו אותי וזהו)