כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

אחרי הסוף

שנה עברה מאז שצביקה נפטר. דברים שכתבתי אז, וכל כך נכונים לי גם היום

ביום שלישי אחר הצהריים צביקה נפטר.
נפטר מהכאב, מחוסר האונים, מהקושי בנשימה.
נפטר מהדכדוך שתקף אותו בכל פעם שהסתכל על עצמו ולא זיהה את מה שנהיה מהקיבוצניק החזק והמחוספס מהדרום ("בארד", מה שנקרא), עם השפם שהצהיב בגלל הרבה יותר מדי סיגריות טיים.
נפטר מהשהיה במוסד סיעודי ששיגעה אותו. נפטר מהאיום להתאשפז בבית החולים ששיגע אותו עוד יותר. נפטר מהכלא של הגוף החלש והאיטי שהלך וסגר עליו, שכשהראש נשאר רוב הזמן חזק וחריף ומהיר.
אני רוצה לקוות שעכשיו הוא שוב נמצא במרחבים הגדולים, עם הרוח הטובה שורקת סביבו. אני רוצה לקוות שהפרספקטיבה שלו עכשיו גדולה וגבוהה משלנו, ולכן אין בה צער כמו שלנו.
אני לא יכולה להגדיר מה צביקה היה בשבילי. בחודשים האחרונים שלו, כשנסעתי שוב ושוב לבית החולים, מי שהכיר אותי מקרוב ידע פשוט שאני נוסעת לצביקה. למי שהכיר אותי פחות מקרוב, הסברתי שאני נוסעת לבקר את הבעל של אמא שלי. הגדרה רשמית, נכונה, אבל לא מדברת על אפס קצה של כלום. מצד שני, אני לא בדיוק יודעת איך להגדיר מה כן, וזה אולי היה כל העניין.
***
צביקה נכנס לחיים שלי כשהייתי בת חמש-עשרה וחצי. די מזמן. בשקט, בלי להכריז הכרזות. הוא היה האיש עם הסיגריה שאהב את אמא שלי והיה מוכן לעשות בשבילה הכל (כולל – כפי שהסתבר לי עם השנים – לעזוב אותה כדי לא להקשות עליה. למרבה המזל היא לא נתנה לו. אז.)
צביקה לא היה אבא שלי ולא ניסה להיות אבא שלי. יש לי אבא, ולו היו ילדים משלו שהוא אהב מאד. הוא רק היה שם, תמיד. בצד, עם הסיגריה. עם המשפט האירוני. עם מה שצריך לעשות: להסיע את אמא שלי אלי לירושלים, או אל אחי לצבא. לטפל בגינה, בחשבונות. לטפל באמא שלי כשהיא נפצעה ועברה מניתוח לניתוח. לתדלק לי את הרכב בחמש ורבע בבוקר, כשהנורה האדומה נדלקת לי בדרך לרכבת, כי עוד לא למדתי לתדלק.
צביקה לא היה האבא שלי. לא היה לו תפקיד בחיים שלי. לא היו לי ממנו ציפיות. למרבה המזל, גם לו לא היו ממני ציפיות. וחוסר הציפיות הזה נתן אוויר למה שבאמת היה שם, ביני לבינו: אהבה פשוטה.
***
אמא שלי רצתה שהם יתחתנו. היא רצתה שכולם יידעו על התפקיד שיש לו בחייה, ושיש לה בחייו. למרות האהבה הגדולה שלו, ואולי בגללה, ובגלל הדרך שבה היא מילאה אותו לגמרי, זה היה נראה לו מיותר. אבל אחרי 20 ומשהו שנים רשמיות יחד, ושמונה שנות מגורים משותפים, כשבתו הצעירה הודיעה שהיא מתחתנת, הוא הפתיע את אמא שלי והסכים. לפני שבע שנים הם נישאו אצלנו בבית, ליד הבריכה והבר-בי-קיו (בריכת פלסטיק והדייג עושה על האש, אבל זה היה מקסים כמו שזה נשמע).
חשבתי על זה בימים האחרונים, של הסוף ושל אחרי הסוף. חשבתי על העניין הזה של תפקידים: בן זוג. בעל. אבא. חברה. על כך שכל כך הרבה פעמים אנחנו מרגישים צורך להגדיר, לשים בקוביות, על המדף: אתה כך וכך שלי, אני כך וכך שלך. איכשהו הבנתי שצביקה צדק. זה לא חשוב. זה אפילו מקלקל.
***
כי כשאנחנו נותנים למישהו תפקיד, אנחנו נותנים לו במתנה סוס טרויאני: לכאורה מתנה יקרת ערך, למעשה סט של ציפיות שמרגע זה עליו למלא כדי שנהיה מרוצים ממנו. וסט הציפיות הזה כולל את כל מה שמבחינתנו המילה הזו מכילה (למשל: בן זוג=שיחות נפש+יכולת לפרנס+טיפול בגינה+רצון תמידי לבלות בחברתנו; או חברה =להיחלץ תמיד לעזרתנו+נכונות לעמוד תמיד לצידנו גם כשאנחנו טועים+ פניות מוחלטת כשצר לנו). ולמרות שקומפוזיציית הציפיות הזו היא פרטית לגמרי, ושייכת רק אלינו, נדמה לנו שכך זה צריך להיות ולא אחרת. ולא יעזור שהוא בכלל חושב שבן זוג פירושו טיפול ברכב+נאמנות+להישאר בסביבה באופן כללי, או שהיא חושבת שחברה =ארבע שיחות טלפון +פגישה אחת לשבוע: זו לא הגדרת התפקיד שלהם שקובעת בשבילנו, אלא זו שלנו.
וכך, בכל פעם שהאדם סוטה במשהו מהגדרת התפקיד שתפרנו לו (אפילו אם מעולם לא הודענו לו מה היא כוללת ואפילו אם לעצמנו לא נתנו דין וחשבון על מה היא כוללת) אנחנו כועסים. נעלבים. נפגעים. לפעמים אפילו מפנים גב ומנתקים את הקשר. כי כשיש תפקידים, מה שאין בינינו תופס מקום לא פחות ממה שיש.
***
לצביקה לא היה תפקיד בחיים שלי, ולי לא היה תפקיד בחיים שלו. הוא היה פשוט צביקה, ואני הייתי פשוט מור. ובגלל זה, אולי (אם כי גם בגלל הלב הענק שלו, אני בטוחה) לא היו בינינו מטענים. היה לי פשוט איתו כי לא היו שם שום כעס ושום ציפיות נכזבות ושום חשבונות ושום דבר מאותם דברים שמרעילים קשרים בין הורים לילדים. גם הילדים שלי קיבלו אותו ככה: פשוט צביקה. הם אהבו אותו והוא אהב אותם. עם הדייג בכלל הייתה חיבה והבנה מעבר לכל שיעור. כי זה מה שהיה שם: נוכחות וקשר בלי שמות ובלי הגדרות.
בתקופה האחרונה, של המחלה שלו, נפגשנו הרבה יותר – לא כי היה צריך ולא כי זו הייתה חובתי: אלא כי רציתי. הרגשתי שאני יכולה לעזור במשהו, גם כשידעתי שאני לא יכולה לעשות כלום. ודווקא בגלל שידעתי – וידעתי כי דיברנו על זה לא מעט – כמה הוא אוהב את הילדים שלו ואת הנכדים שלו ודואג להם – וכמה הוא לא מנסה להיות גם אבא שלי – אני אף פעם לא אשכח איך באחת הפעמים, כשהאחות בטיפול נמרץ לב ניסתה להעיף אותי מהחדר שלו, הוא גער בה: "לא. זאת בת שלי".
***
להתראות, צביקה. אתה חסר לי.

וזה השיר שהילדים של צביקה בחרו שיושר באזכרה שלו. איפה ישנם עוד אנשים.

דילוג לתוכן