כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

איזה חום

פוסט ובו ידובר: על הודאה בחולשה, על כבאים מבולגריה ועל נומרולוגיה קבלית

ביום שישי בבוקר הסעתי את הבן הצעיר שלי לחוג כדורגל. על רקע "ההר הירוק תמיד" של טהרלב הגיעו עוד ועוד פרטים על הלכודים שנשרפו חיים באוטובוס, על החיות שאולי נמלטו מבית אורן, ואולי לא. על אלפי דונמים שרופים. "תראי, אמא", הצביע הילד אל החלון. "רואים את העשן מעל חיפה עד פה".
ואז, בדיוק כשחשבתי שאני לא מסוגלת להכיל יותר כלום, סיפר הקריין על המטוס הבולגרי שיצא לדרך מייד, ואיתו מאה כבאים, ועל ההתגייסות של מצרים, ירדן, יוון וקפריסין. אני מודה שדווקא ברגע הזה העיניים שלי התמלאו דמעות. נתניהו ביקש עזרה. העולם אמר כן.
חולשה וכוח
נתניהו עשה מעשה יוצא דופן: הוא הודה בחולשה. וזה משהו שמדינת ישראל לא ידעה מעולם לעשות, לפחות לא באופן רשמי. לדבר על חולשת היהודים בגולה, זה כן. את "צאן לטבח" שיננו פנימה והחוצה, רק כדי להדגיש כמה חשוב להקים פה בריון לאומי. אסטרטגיית הקיום שלנו התבססה תמיד על הרתעה, על כך שהאויבים שלנו יאמינו שאין דבר שאנחנו לא מסוגלים לעשות. שאנחנו הילד המנודה והמשוגע של הכתה, עם ה"סליק" המלא בכוחות הרס סודיים, שאם ילחצו אותו יותר מדי, אי אפשר לדעת מה יקרה.
אבל מדינת ישראל לא לבד. בינינו, כמה מאיתנו יודעים להיות חלשים? להגיד שנפגענו? להודות שכואב לנו? שאין לנו כוחות? שאנחנו צריכים עזרה? אנחנו לא יודעים ולא מעיזים להודות בחולשה ולבקש סיוע – מפחד שיגידו לנו לא. מפחד שידרכו עלינו. רוב הזמן, אצל רוב האנשים הודאה בחולשה מרגישה כמו התאבדות פיזית או רגשית.
חלק נכבד מהחיים שלנו אנחנו מבזבזים על פאסון. נשים שנדחו מספרות לעצמן שהן לא באמת אהבו את הגבר שדחה אותן. גברים נדחו אומרים לעצמם שזאת שאמרה להם לא ממילא לא שווה כלום. כשאנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים יותר, אנחנו מאשימים את כל הסביבה שהביאה אותנו למצב הזה במקום להודות שאנחנו פשוט צריכים עזרה. אנחנו מכחישים ויורים לכל הכיוונים – רק לשמור על עצמנו חזקים בעיני עצמנו. אלוהים, כמה אנרגיה מבוזבזת, שהייתה יכולה לשמש לשיקום ותיקון.
"אין לי כוח"
אבל למה שלא ננסה פעם אחת לפעול הפוך? כשבן הזוג שלנו עוקץ אותנו, לא לעקוץ בארסיות בחזרה, אלא לומר בשקט: "נפגעתי". כן, גם אם זה גורם לנו להיראות חלשים במאזן הכוח הזוגי.
כשמטלות הבית מאיימות (בתחושה לפחות) לקבור אותנו חיים, לא ללכת לאוטומט של לצעוק על בני הבית ("אף אחד מכם לא רואה ממטר! פרזיטים!") אלא לבקש מהם בפשטות עזרה קונקרטית: "מי יכול לקפל כביסה? מי יכול לרחוץ כלים?".
כשהחיים שלנו מאתגרים אותנו יותר מדי, כשאנחנו לא מצליחים למצוא אושר ותיאום בעבודה / בזוגיות / בהורות, לא להמשיך לרוץ מחזית לחזית ולכבות שריפות (סליחה על הדימוי הלא מתאים), אלא להודות באומץ: "אין לי מספיק כוח וידע להתמודד עם כל זה. אני זקוקה לעזרה. מישהו יכול לעזור?"
הודאה בחולשה אינה קלה: היא דורשת מאיתנו לתת אמון באחר, שלא יעשה שימוש לרעה בחולשה שלנו. היא דורשת מאיתנו להפסיק להתחשבן, ולא לחשוש שנהיה בעלי חוב. היא דורשת מאיתנו להאמין שיש סיכוי שיגידו לנו כן.
אבל הודאה בחולשה עושה לנו גם לא מעט דברים טובים: היא מלמדת אותנו ענווה ופרופורציות. היא מלמדת אותנו שאנחנו לא יכולים (וגם לא צריכים) לנהל את העולם.
יותר מזה: ההודאה בחולשה פותחת לבבות. היא מאפשרת לאחרים לראות את האנושי, הרך והפגיע שבנו: והרי האנושי, הרך והפגיע הוא המקום המשותף והמאחד בין כולנו, גברים ונשים, ילדים ומבוגרים, יהודים, נוצרים ומוסלמים.
ובמקום בו המשותף יוצא לאור, אין יותר הבדלים. רק חום אנושי. רק בני אדם – נזקקים, כואבים, פגיעים. זה המקום שבו בני זוג כועסים רואים את הכאב ולא את האשמה. זה המקום שבו הורה זועם רואה את חוסר האונים ולא את ה"דווקא" של הילד.
וזה המקום שבו כבאים מירדן מתייצבים כדי לכבות שריפות בקרית ביאליק, כבאים מג'נין עוזרים לכבאים ישראליים, ומטוסים מרוסיה, טורקיה, בולגריה ויוון ממטירים חומרי כיבוי ומים על יערות הכרמל. והלוואי ש"שוויצריה הקטנה" שביערות הכרמל תצדיק את שמה, ותפתח עידן חדש של שלום ושיתוף פעולה באזור הבוער שלנו.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:
מדינת ישראל נמצאת מאז חודש מאי האחרון (ועד חודש מאי 2011) בשנה 4 – שנה שמכונה לפי נומרולוגיה קבלית "שנת משוב". בשנה שכזו היקום שולח אותנו לעשות חשבון נפש, ומזמן לנו אירועים שיעזרו לנו לעשות חשבון נפש שכזה. שנת משוב, כשמה כן היא: שנה שנותנת לנו תשובות. היא מסבירה לנו מה עשינו נכון, ואיפה שגינו. ומכיוון שהיקום אינו מדבר אלינו במילים, אין לנו ברירה אלא להבין מה נאמר לנו ממה שקורה לנו וסביבנו.
אסונות כמו שריפת הענק הם חלק מהאירועים שמסבירים לנו איפה התרחקנו מהדרך. אין ספק שמימדי מחדל הכבאות מראים לנו בדיוק איפה טעינו, ובגדול. איפה שכחנו להקדיש אנרגיה וכסף להצלת חיי אדם. אבל עם זאת, הם מראים לנו מה קורה כשאנחנו מפסיקים לאיים על המדינות שסביבנו ופונים אל הלב שלהן. אירועים כאלה מראים לנו שבעת צרה אנחנו לא לבד, ושאפשר להפסיק לפעול מתוך פחד, מתוך עמדת הילד המנודה.