כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

איך (לא) להציל את העולם

שירותי ריפוי והצלה שלום (או: איך אני לומדת להתאפק)

"חכי רגע", כותבת לי חברתי א' שמכירה אותי כספר הפתוח. "תני גם לאחרים צ'אנס להציע את עצמם".
לא מדובר במירוץ לראשות הממשלה, אלא באחת מני עשרת-אלפים קבוצות ווצאפ של הסעות לילדים שאני חברה בהן. רק שכאן מדובר בקבוצה גדולה יחסית, ולי יש אוטו גדול, שיכול לחסוך הוצאת רכב נוסף. מה גם שלא פעם ההסעות בקבוצה הזאת הן בשעת בוקר מוקדמת, שעה שבה אני מרגישה כדג במים ואחרים מרגישים כקרפיון באמבטיה רגע לפני סעודת ראש השנה. מה שגורם לי כל פעם לחשוב לעצמי: "ובכן, צריך, ובשבילי זה הכי קל, וחוסך לאחרים. יאללה, מתנדבת".
"אני לא מבין למה זאת תמיד צריכה להיות את", אומר לי הדייג פעם אחר פעם, כשהוא מגלה ששוב אני הסעתי / התנדבתי לצוות המארגן / לקחתי על עצמי פרויקט / הצעתי שירותי הגהה, שכתוב או הרגעה. "מה, אין מישהו אחר?"
ואיך אומר לו בלי להתפדח שאין ברירה? שפשוט ברור לי שאני אישית צריכה להציל את העולם?

מצילי העולם, התפקדו

אני יודעת שאני לא לבד. מאז שאני מטפלת, זורמים אל לשכתי עשרות אנשים בצלמי ובדמותי, וגורמים לי להאמין שבאמת יש דבר כזה, כוח המשיכה. כי אלי מגיעים האחראיים, שלא לומר האחראיים מדי, שלא לומר האחראיות לארגון חיי האחרים. אלי מגיעות האימהות שלא מוצאות זמן לעצמן כי כולם צריכים מהן משהו. הסבתות שתמיד לוקחות את הנכדים. הגברים שלא יכולים לעבור מקצוע כי הם חייבים לפרנס. אלי מגיעים אלה שמודאגים מהילדים, אלה שמעירות את הבעל בבוקר, אלה שבחיים לא ישכחו לשלם בזמן ולא יכולים לחיות עם חוב, אבל מוחלים בנדיבות למעכבי התשלום אליהם (כלפי חוץ. בפנים הם הרוסים מהרעיון שמישהו מתנהג בחוסר אחריות כזה). אלה שתמיד מסדרים עניינים לאלה שלא מסתדרים. מצילי העולם, היר ווי קאם.

מטה הקסמים

זה לא נהיה פשוט יותר מרגע שהפכתי לאמא, מצב קיומי שמאפשר הצלות עד אין קץ (למעשה, ברירת המחדל שלו היא הצלות עד אין קץ. תראו לי את הילד שמסרב שאמא תסיע אותו / תקנה לו / תפתור לו את הבעיה בבית הספר). אבל מאז שלמדתי תטא הילינג, זה מגיע לשיאים חדשים. אני מרגישה לא פעם שאני מתהלכת בעולם עם מטה קסמים, שיכול להקל על כל צרה ומצוקה. כי מטה התטא יכול להפחית כאבים, לרפא מחלות, להוריד תובנות (ולהוריד אותן אחר כך לרמת המעשה). הוא יכול לפתוח לבבות ולסגור אהבות קודמות. הוא יכול להפחית קשיי שינה ולפתוח אותנו לערנות. אז איך, איך אני יכולה לראות אנשים שצריכים תטא ולא להציע להם? איך אני יכולה לשמור את האוצר הזה לעצמי? מה, רק בגלל שהם לא ביקשו? נו, באמת. הם הרי לא יודעים על האופציה. או שהם יודעים אבל מתביישים. ובשבילי זה רק רגע אחד בעיניים עצומות, או שניים, או שעה. איך אני יכולה לנהוג באגואיזם שכזה ולא לעזור?

שירותי ריפוי והצלה

ואני יכולה לראות את המעמסה שבנוהג שלי לקיים שירותי ריפוי והצלה. אבל באותו רגע, זה כמעט גדול ממני: אני רואה בעיה מתקרבת. אני רואה שאני יכולה לפתור אותה בקלות. ו… הופ, אני שם.
וזה כל כך מתגמל. כל כך גורם לי להרגיש חשובה ומשמעותית ונצרכת. ויותר מזה: זה גורם לי לחוש חלק. כי כשאני לא מסתכלת על עצמי אלא על התמונה כולה, אני מרגישה חלק מהתמונה כולה. כשאני נרתמת לטובת אחרים, אני מרגישה שייכת ולא נפרדת. ואת התחושה הזאת קשה להסביר – כמה היא ממלאת ומשמחת.

מסבכת את העניינים

אבל בתקופה האחרונה הגיעו לקליניקה שלי יותר מדי טיפולים שקשורים באחריות יתר, מכדי שאוכל להתעלם מהמחשבה הטורדנית שאולי יש פה מסר.
כי כשאני מתבוננת במצילי העולם מהצד, עייפים, מותשים, שחוקים, ולא יודעים איך לשחרר – אני רואה אותי.
ואני מבינה שכשאני מציעה משהו שאיש לא ביקש, אני לא תמיד פותרת. לפעמים אני בכלל מסבכת את העניינים.
וכשאני מציעה שירותי הצלה, אני בעצם מאמינה שיש ממי וממה להציל: שהעולם מסוכן ועוין.
וכשאני עושה בשביל אחרים, לבקשתם או שלא לבקשתם, אני לא בהכרח לוקחת חלק: לפעמים אני פשוט לוקחת את החלק שלהם. ובמילים אחרות – לא סומכת.

לא מאמינה

כי אחריות יתר נובעת מזה: מחוסר היכולת לסמוך על האנשים האחרים בסביבה. מחוסר היכולת להאמין שהם מסוגלים לעשות משהו למען עצמם, או שאולי אפילו נוח להם איפה שהם נמצאים.
אחריות יתר מגיעה כשאני לא מאמינה שלאנשים יש את הנתיב שלהם, את הקצב שלהם, את המטרות שלהם. והן שונות משלי.
אחריות יתר מתרחשת כשאני לא מאמינה ש(כמו שאומרת המורה שלי, ניצה יניב) כל אחד בורא את המציאות שלו. ושהוא מסוגל לזה. יש בכוחו. וגם יש בכוחו לבקש עזרה, ואם הוא לא ביקש – סימן שאינו פתוח לקבל אותה.
כי כשאני לוקחת אחריות על האחר, אני מתערבת בתחום המחיה שלו. אני פולשת למקום לא לי – בין אם מדובר בבעלי, בילדים שלי, בחברות שלי, במטופלים אצלי.
ואני מלמדת את מי שסביבי לסמוך עלי ולא על עצמו (ואז יכולה לומר לעצמי בהתנשאות: 'נו, באמת, איך שאנשים לא לוקחים אחריות').
ויותר מזה: בכל פעם שאני מפזרת את האחריות שלי לכל עבר, אני מתחזקת את האמונה שמישהו אמור לקחת אחריות עלי. לשאת בכאביי, לרפא את פצעיי, לסלול את דרכי עבורי. כי ככה זה: אחריות הדדית, לא?

הגדרת הבורא לאחריות

אז זהו, שלא. אני מורידה לעצמי שוב את הגדרת הבורא לאחריות: הנכונות להתמודד עם ההשלכות של המחשבות, התגובות והפעולות שלי. שלי, ולא של אף אחד אחר. שלי וזהו.
ואני מורידה לעצמי בתטא ביטחון, כדי שלא אצטרך לשאוב אותו מטיפול בקשיים של אחרים.
ואני מורידה לעצמי שייכות, כדי שלא אצטרך להיות חלק על ידי לקיחת חלקו של האחר.
ואני מורידה לעצמי את היכולת לעשות אבחנה בין מה שקשור אלי למה שלא (זה קשה במיוחד כשמדובר בילדים שלי, אבל הקריטריון הוא ברור: אם הם לא מבקשים, אני לא צריכה להציע. אם הם לא שואלים, אני לא צריכה לענות. אם הם כואבים, זה הכאב שלהם. אני רק החיבוק).
ואני מרשה לעצמי לתת בלי תנאי, אבל לא בלי שביקשו ממני.
ולא כי אני חייבת.
ולא כי אין מי שיעשה במקומי.
ולא כי העולם בסכנה. הוא לא. לא בזמן הקרוב, לפחות.
רק כי אני רוצה.

נ.ב. 1: ואם גם אתם רוצים לפתור את העניין הזה עם אחריות היתר לחיי אחרים, מוזמנים לטיפול תטא. כדי לדעת את ההקלה שבהרפיית השריר התפוס שבעורף, שבלב.

נ.ב. 2: השיר הזה פה רק בגלל הכותרת. ובגלל שהוא יפה מאד. מוקדש ל-א', חברה טובה ואחראית ידועה