כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

אין להשיב

האם טעויות אפשר תמיד לתקן? ובכן, לא וכן (פוסט פילוסופי עם השלכות מעשיות)

לאחרונה אני מוצאת את עצמי עסוקה בטעויות. כלומר, לא בלעשות טעויות: בזה אני עוסקת, ובכן, פחות או יותר מאז שנולדתי. כמו כולנו, אני מניחה.
מה שמעסיק אותי במיוחד, לעומת זאת, היא השאלה האם אפשר לתקן טעויות. "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל", אמר רבי נחמן מברסלב, שהמציא את הפסיכולוגיה החיובית הרבה לפני המאה ה-20, "תאמין שאפשר לתקן".
ואני האמנתי. הרבה זמן האמנתי. הרי מבחינה פילוסופית, לא ייתכן שרבי נחמן טעה: ההיגיון שלו מוצק מדי. אם יש מינוס, חייב, תיאורטית, להתקיים גם פלוס.
האמנתי שטעות היא הגילוי שהגענו למקום אחר מזה שרצינו, ומכאן יש להסיק שהלכנו בשביל הלא נכון. וכך עבדתי שנים על הנכונות לשים את האגו שלי בצד ולחזור בי, מתוך אמונה שאם הלכתי בדרך לא נכונה, אני יכולה לחזור אחורה, ולהתחיל לנווט מחדש.
האמנתי שאפשר תמיד לפתוח פרק חדש, דף חדש, להתחיל מהתחלה. כעסתי על הדייג כשהוא היה אומר לי או לילדים: 'אי אפשר פשוט לבקש סליחה ושהכל יימחק'. חשבתי שהוא מדגים שמירת טינה מיותרת, היצמדות לטעות במקום מאמץ תיקון.

את הנעשה אין להשיב

אבל בתקופה האחרונה מתחילה להתערער בי האמונה שכל טעות אפשר לתקן. אני מתחילה לחשוב שהדייג צודק: שלפעמים חזרה אחורה, חזרה בי, לא תועיל. הנזק נעשה, ואין לתקנו.
אם עישנתי חמש-עשרה שנים, הריאות שלי לא יתנקו רק מעצם ההבנה שלי שזה לא טוב לבריאות, גם אם אביע חרטה מלאה ואפילו אפסיק לעשן.
אם שברתי חפץ יקר או עשיתי תאונה, אי אפשר לתקן לחלוטין ולהדביק את כל הרסיסים היכן שהיו.
אם אמרתי מילים שלא היו צריכות להיאמר, אמרתי אותן. הן לא יכולות לחזור לתוך הפה שלי, גם אם הייתי רוצה. אם אמרתי מילים שכן היו צריכות להיאמר, והן שפכו אור חדש על הדברים, אי אפשר כבר לחזור לחושך, למרות שהיה שם נעים ובטוח וחמים.
אם פגעתי במישהו, אם הכאבתי לו, אם הזקתי לו, חרטה ואפילו שינוי הדרך יכולה לעזור לו רק עד דרגה מסוימת. זה כך אם חוללתי פגיעה פיסית, אבל לא פחות – אם חוללתי פגיעה רגשית.
לפעמים – באמת – את הנעשה אין להשיב.

פסגת הפחד

והידיעה הזו היא קשה מנשוא. אני חושבת שאולי בגלל זה אנשים כל כך פוחדים מטעויות: כי גם אם אומרים להם שאפשר לנסות שוב, להתחיל שוב, ושהכי חשוב לנסות ומכסימום לא יילך, הם יודעים שזה לא בדיוק ככה. יהיו נזקים שאי אפשר לתקן: תחושת כישלון. עלבון. דחייה. התרוששות. אובדן. צלקות פיזיות וצלקות רגשיות שיכסו את הפצע, אבל העור כבר לא יהיה שלם. משהו בתחושת היכולת, המשמעות, האהבה – ייסדק לתמיד. יהיו אנשים שייצאו מחיינו. יהיו הזדמנויות שיפוספסו. ואולי לא יבואו אחרים ואחרות במקומם.
והפחד הזה משאיר אותנו קטנים ומכווצים. כי באמת טועה רק מי שעושה, ומי שמפחד לטעות, מפתח הימנעות. נמנע מלנצל הזדמנויות (כי אולי הן יתבררו כטעות). נמנע מלדבר על מה שמציק לו, כי אולי המילים שלו יגרמו לפגיעה. נמנע מלנסות דברים חדשים, כי אולי הם לא יצליחו. נמנע מלהציב גבולות, כי אולי הם ירחיקו בינו לבין אחרים. משקיף מפסגת הפחד הקטנה שלו אל הפסגות שלעולם לא יעז לכבוש.

חיים של כיווץ

וכך, באותה דרך מוזרה ומעגלית ושגורה שבה הפחדים מנהלים אותנו, הפחד ממה שנאבד גורם לנו לאבד. הפחד מפני מה שעלול לקרות גורם לנו לוותר על מה שרצינו שיקרה; לוותר על הזדמנויות, על חלומות, על רצונות ותשוקות.
יותר מזה: אם הרצון שבתוכנו הוא חי ופועם ובועט, הוא יתפרץ לבסוף, אדום ולוהט ולעיתים הרסני. הוא יגרום לנו לעזוב את העבודה או את מערכת היחסים או את השתיקה שלנו גם כשזה לחלוטין לא מתאים, כי פשוט אי-אפשר יותר. וכך, אלפי הימנעויות קטנות של חוסר הקשבה פנימה, יגרמו לנו להתפרץ בהתרסה בלי להקשיב למה שקורה מסביב.
אז ברור לי שלפחד מטעויות זו דרך חששנית וקפוצת לב לחיות את החיים. אבל מכיוון שחוויתי לא פעם תוצאות של טעויות שעשיתי ולקחו ממני, הרחיקו ממני, אני כל כך מפחדת לטעות, כי אני פוחדת שאי אפשר יהיה לתקן.

לתקן את המקור

אבל כשאני שואלת איך יכול להיות שאי-אפשר לתקן, והרי ההיגיון של רבי נחמן כל כך מוצק, אני מקבלת תשובה: "אפשר תמיד לתקן".
"איך", אני מקשה, "איך?"
והקול שבראש שלי מסביר (כזו אני, שומעת קולות. תאשפזו אותי וזהו): "את לא יכולה לתקן תמיד תוצאה ספציפית, אבל את יכולה לתקן את המקור של התוצאה: את עצמך. את לא יכולה לתקן טמבון פצוע בשלמות, אבל את יכולה לתקן את האימפולסיביות וחוסר תשומת הלב שלקחו אותך לשם.
"את לא יכולה לקחת מילים שאמרת בחזרה, אבל את יכולה לתקן את החלק שגרם לך לומר אותן: החלק שמרגיש דחוי ועלוב; החלק שמאמין באלימות, החלק שפוחד עד מוות להישאר לבד ולכן ממית את עצמו פעם אחר פעם, עד שהוא נשאר לבד. את יכולה לתקן את החלק שבך שלוקח הכל אישית. שבטוח שהכל מכוון נגדו. זה שחייב אישורים מהסביבה. זה שמתחפר בעלבונות שלו. שמפחד להיכשל ומפחד להצליח.
"את לא יכולה לבצע בזמן משהו שדחית. את לא יכולה לתקן התעלמויות שהתעלמת ממצבים או מאנשים. את לא יכולה לזכור יום הולדת ששכחת. אבל את יכולה לתקן את החלק בתוכך שכל כך רגיש לעצמו, שלא נותר לו זמן להיות רגיש לאחרים.

משל העץ והפירות

"ובדיוק משום כך אפשר לתקן", מוסיף הקול בראש שלי ואומר, "מפני שההזדמנויות וההתרחשויות בחיינו – עושר ועוני, עבודה כזו או אבטלה אחרת, אפילו מערכות יחסים – הן לא העיקר, אלא רק אמצעי. אמצעי לגדול, לחוות, להבין. תוצאה היא רק תוצאה – מה שיצא ממה שעשית. בניגוד למה שנדמה, תוצאה היא לא הסוף של תהליך: היא ההתחלה שלו. ראית מה קרה? לא אהבת את זה? או.קיי, תשני. לא את התוצאה, את עצמך.
"כי את היא העץ שמניב פירות, וגם החקלאית שמטפלת בעץ. אבל התוצאות שהשגת הן רק הפירות. חלקם באושים, חלקם מתוקים. אל תיצמדי אליהם. אל תנסי להפוך פרי בוסר לפרי בשל: תשאלי את עצמך למה קטפת אותו טרם זמנו. אל תנסי להפוך פרי לא טעים לפרי טעים: את התוצר אי אפשר לשנות. אבל תשאלי את עצמך על הקרקע שאת נותנת לו. על השמש. על החיפזון ועל תשומת הלב. תקני את עצמך. טפלי בעצמך. את יכולה לעשות את זה תמיד".
ואם זה אכן כך, הרי שאין בי פחד יותר.

ומשהו על נומרולוגיה:

לא כולנו פוחדים לטעות באותה מידה. אבל אם יש אנשים שאצלם הפחד מטעות הופך לאובססיה משתקת, הרי הם אלה שהן המספר 4 והן המספר 7 נמצאים אצלם במקומות בולטים במפה.
השילוב בין ה-7 הפרפקציוניסטי לבין ה-4 שרואה כל פרט, יוצר אדם שחושב על כל אופציה אפשרית, ולא מסוגל לקבל החלטה – כי אולי יש משהו שלא נלקח בחשבון?
אנשים המשלבים בין 7 ל-4 הם אלה שקונים בגד חדש, אבל משאירים אותו עם תווית המחיר בארון, כי אולי הם עשו החלטה שגויה וירצו להחליף. הם אלה שנרשמים לכמה אוניברסיטאות, עובדים על כמה ערוצים במקביל, מחזיקים בכמה נכסים, מפחדים להחזיק את כל הביצים בסל אחד. כי מי יודע, אולי זה לא יהיה הסל הנכון? באותו אופן, קשה להם להפריד בין עיקר לטפל: הכל חשוב, הכל משמעותי, ואי אפשר לבחור כי אולי הבחירה תהיה מוטעית. המסע של אלה הוא כפול: מחד, לוותר על אשליית המושלם שמעבר לפינה: להכיר בכך שהנאה ממשהו, גם אם היא לא מושלמת, יכולה להיות מספקת. מאידך, ללמוד להכיר בכך שהם עצמם עצים נושאי פירות, שתמיד יוכלו לייצר תהליכים חדשים, תוצאות חדשות, גם אם אלו שיצאו להם קודם לא היו מספיק טובות, לטעמם. בקיצור, שמותר להם לטעות. (איך מתחילים להרשות לעצמנו לטעות? כאן דווקא נכנס התטא הילינג לתמונה. בטיפול תטא הילינג אפשר לשלוף את האמונות הרעות, וללמד אותנו שאפשרי ובטוח לנו לטעות).

ואני מקווה שבפעם הבאה שאטעה, במקום לבקש סליחה, אדע לתת חיבוק