כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

אישית לוחצת

איך להבין שמה שפגע בנו לא היה אישי נגדנו, גם אם נדמה לנו שכן

לפני זמן מה הסעתי את בתי וחברותיה לחזרה בשעת בוקר מוקדמת מדי. מכיוון שדייקנית עד מאד הנני, טרחתי ויצאתי בזמן. אלא מאי? הילדה הראשונה איחרה בשתי דקות. גם השנייה איחרה בשתי דקות. השלישית איחרה בעוד שתיים וחצי, ואילו הרביעית הגדילה עשות, ואיחרה ברבע שעה שלמה. בסופו של דבר יצאנו לדרך בערך בשעה שבה היינו אמורים להגיע.
ואלוהים, איך שאני רתחתי. יצאו לי אדים מהאוזניים (וממקומות מוסתרים נוספים). כעסתי ורטנתי והתמרמרתי. הרגשתי שהן לא מכבדות אותי. שלא איכפת להן שטרחתי. שהן לוקחות אותי ואת הזמן שלי כמובן מאליו. למרות שהיה לי ברור שאני מביכה את בתי עד כדי סומק, לא הייתי מסוגלת להנמיך את האש.
לקחו לי בערך שעתיים עד שקלטתי שההתנהגות שלהן לא הייתה קשורה אלי בשום צורה: הן רק עשו מה שמתבגרות עושות – לוקחות את הזמן כדי לשנוא את הפוני שלהן, או את המכנסיים שלהן, או את האף שלהן, וכדי להחליף בגדים עשר פעמים ואז לחזור למה שהן לבשו מראש. האיחור שלהן לא היה מכוון נגדי. למען האמת, הן לא הקדישו לי שמץ של מחשבה. הן פשוט היו מי שהן.
***
ואז עברו עוד כמה ימים, וגיליתי איך זה להיות בצד השני של המשוואה (כמו כן גיליתי שאני תקועה בכיתה ז' לנצח). חברה אחת פלטה תרעומת שנאגרה היטב אחרי שלא ברכתי אותה ליום ההולדת (הייתי בקורס תטא הילינג מתקדמים, שקועה עד מעל הראש בבחינה פנימית). חברה אחרת סימסה שאלה – "תגידי, אנחנו בסדר? נדמה לי שאת כועסת עלי" (לא היה לי מושג על מה היא מדברת. כנראה שדעתי היתה מוסחת במדורה שבה העלינו שתינו מס לאלוהי ההורות). קלטתי איך התנהגויות שלי, שאין בהן דבר וחצי דבר חוץ מעיסוק בענייניי, נתפסות אצל מישהו אחר כמכוונות נגדו. מרמזות על משהו אישי בתכלית, שלא היה שם בכלל.

אם הוא – אז אני

והשיקוף הזה גרם לי לחשוב כמה תסכול וכאב הייתי יכולה לחסוך מעצמי אם לא הייתי מניחה באופן בסיסי שכל מה שאני נתקלת בו, כנראה קשור אלי.
כל כך הרבה פעמים התעצבתי וכאבתי ונלחצתי כשאנשים כעסו, החמיצו פנים, התעלמו ממני, או סתם לא היו פתוחים ומחייכים כהרגלם. בכל פעם שזה קרה, נזעקה בתוכי שומרת הראש והודיעה: "זו את. את פישלת. זו אשמתך". וזה עוד במקרה הטוב, כשחשבתי שיש אפשרות לתקן. במקרים הרעים היא הודיעה: "את לא שווה. בגלל זה האדם שמולך מפנה גב או סתם מתעלם בהיסח הדעת". במקרים הגרועים ממש עוד הגברתי את התסכול והעצב בכך שהגבתי בהתאם להנחה: אם הוא היה מרוחק, אני התרחקתי עוד יותר. אם הוא כעס, גם אני כעסתי. אם הוא היה מסוגר, גם אני נסגרתי. וחוזר חלילה וחס.
כי הנחת היסוד שלי הייתה שאם אני מעורבת בסיטואציה, ולו במרוחק, סימן שאני קשורה אליה. יותר מזה: סימן שאני המרכז שלה. אם מישהו כועס, סימן שהוא כועס עלי. אם מישהו מתעלם, סימן שאני לא חשובה. ואם נלך עד מקרה הקיצון – אם מישהו לא אוהב אותי – סימן שאני לא ראויה לאהבה. ובקיצור: אם הוא – אז סימן שאני.

משוואה של חוסר היגיון

ומה שלא קלטתי כשעשיתי את המשוואה המשונה הזו, הוא חוסר ההיגיון שבה: סליחה, הרי הוא אדם נפרד ואני אדם נפרד. אז איך ההתנהגות שלו יכולה להיות סימן למשהו אצלי? הרי זה דומה לאמירה: "אם העץ משיר את עליו, סימן שאני לא ראויה לצל", או "אם יורד גשם, סימן שלא טרחתי מספיק להביא חום".
תגידו: "זה לא אותו דבר. לפעמים זה כן קשור אלייך. אם אדם כועס עלייך, זה אומר שאת עשית משהו לא בסדר". ואני אומרת (מפני שאני עדיין שוהה בספירת העונג הממסטלת של ההיגיון הצרוף): "וואלה? האם כל האנשים יגיבו בעלבון אם לא תברכי אותם ביום ההולדת? האם כל האנשים ירתחו על מי שיאחר להם בשתי דקות?"
ובכן, התשובה היא לא. אנשים מתנהגים שונה ומגיבים באופן שונה, כי אנשים הם שונים. יש כאלה שאצלם איחור או התעלמות ידליקו כעס וטינה. יש כאלה שאצלם הם לא ידליקו כלום.
כשמישהו לידנו כועס, או מאחר, או מתעלם, או צועק, או שוכח – זה לא מעיד עלינו: זה מעיד עליו. על הכאבים שלו, המצוקות שלו, הדברים שהוא אוהב או לא אוהב.

גן העדן והגיהינום

כי אנשים מבטאים את עצמם. זה הכל. זה מה שהם עושים כשהם כועסים, וזה מה שהם עושים כשהם שמחים. זה מה שהם עושים כשהם שונאים, כשהם נעלבים, כשהם ממוקדים וכשהם פזורי דעת. אנשים מבטאים את עצמם, את רגשותיהם ומחשבותיהם, וזה לא קשור אלינו. לכל היותר אנחנו טריגר שמעיר בהם כעס או כאב, תחושת חוסר ערך, שמחה או אהבה. זה לא קשור אלינו אפילו כשנדמה להם שזה כן – למשל, כשהם מתעבים אותנו (כנראה יש בנו משהו שמעיר אצלם תחושה של דחייה וכעס), או כשהם מתאהבים בנו (כנראה יש בנו משהו שמעיר אצלם היזקקות, חום ורצון להתקרב).
אם היינו יכולים לראות את הדברים כהווייתם, היינו בגן עדן: היינו נותנים לאנשים אחרים להיות מי שהם, לבטא את עצמם. היינו לומדים מהם מה שאנחנו רוצים ללמוד, ומוותרים על מה שלא רלבנטי לנו. היינו מבטאים את עצמנו בלי פחד ובלי חשש איך זה יתפרש אצל האחר.
במקום זה, רובנו מחליטים לחיות בגיהינום: אנחנו מחליטים שהאחרים הם מרכז חיינו. אנחנו נותנים להם לקבוע את ערכנו. זה עצוב כשמדובר באהוב או בחברה הטובה, שכל פרצוף חמוץ שלהם גורם לך לחוש אשמה, וכל חיוך גורם לך לחוש מלאת ערך ושמחה. זה טראגי כשאלה הקופאית בסופר, אמא אחרת בגן או החברות של הבת שלך. ככל שגדול המרחק האמיתי בינך לבין האדם שאת לוקחת ללב התנהגויות שלו, כך הדבר מראה על פגיעות גדולה יותר של הערך העצמי. פגיעות גדולה כל כך עד שהיא הופכת לאגוצנטריות של ילד, שבטוח שהכל סובב סביבו. וכמו שילדים בטוחים שההורים מתגרשים בגללם, כך אנחנו מתהלכים בעולם בתחושה שהכל קשור אלינו. אנחנו לא מעלים על הדעת שיכולות להיות גם סיבות אחרות – שההורים לא מסתדרים, שהחברה הטובה עסוקה בעבודה או שהאהוב עסוק בכאביו מכדי להיות נחמד אלינו.

להניח לפרשנות

ומה שאני מחליטה – ומקווה גם להצליח לקיים – זה להזכיר לעצמי כל הזמן: "זה לא אישי נגדך". שום דבר. שום התנהגות של אדם אחר היא לא נגדך – היא בעדו. אני רוצה להניח לפרשנות ('היא לא מתקשרת כי לא איכפת לה ממני', או לפחות לאפשר פרשנות חלופית ('היא לא מתקשרת כי היא עסוקה'). אני רוצה קצת צניעות: לזכור שאני לא מרכז העולם.
אני רוצה לתת לאנשים להיות מה שהם, לבטא את עצמם: בלי לקחת אשמה, בלי להיעלב, בלי לכעוס. ואם אני מרגישה שעולה בי כעס, אשמה או עלבון – להבין שהם אצלי, ולטפל בי. לא באדם האחר. לא בקשר בינינו. רק בי. ובאה לציון גואלת.

ומשהו על נומרולוגיה:

מדי פעם אני נותנת הרצאות – בערבי נשים,  לארגונים או לצוותים (מכיוון שמספר יום הלידה שלי הוא 9, ללמד הוא אחד מתחביביי הבולטים). ומכל ההרצאות הללו, אני אוהבת במיוחד להעביר הרצאה שמלמדת את המשתתפים אבחון נומרולוגי מהיר: איך ללמוד בשעה וחצי להבין טוב יותר אנשים אחרים דרך תאריך הלידה שלהם.
למה אני אוהבת כל כך את ההרצאה הזו? מכיוון שהיא מעבירה במהירות את הדבר העיקרי שלימדה אותי הנומרולוגיה: שאנחנו רואים את העולם דרך משקפיים שונים. מה שאני רואה שונה בתכלית ממה שאחרים רואים. כן, כן: אם שני אנשים ייתקלו באותה סיטואציה, כל אחד מהם יבין אותה אחרת. יש כאלה שיראו בהסתגרות של בן הזוג דחייה, ואחרים יראו בה דרך למציאת שלווה. יש כאלה שייהנו לראות אצל הילד שלהם תחרות ואפילו תוקפנות, ויראו בה כוח ועמוד שדרה, ואחרים יראו בה מכשול לשיתוף פעולה. יש כאלה שיחשבו שראוי תמיד ללחום למען הצדק, גם אם המאבק סיזיפי, ואחרים יראו בה יצירת בלגן מיותר.
כשאנחנו מבינים את השוני בראיית העולם הבסיסית בינינו לבין אחרים, אנחנו מוכנים לקבל את העובדה שהאחר לא פועל נגדנו כשהוא מסתגר, מתחרה בנו או נלחם על שלו: הוא פשוט מבטא את מי שהוא.
ואם גם אתם רוצים לדעת לאבחן את עצמכם ואת הילד, הבוס או בן הזוג, רק תזמינו אותי לסדנה או הרצאה. אני אגיע.

וכשנהיה זקנים וחכמים, נזכור שמתחת לכל הפגיעות ההדדיות הבלתי מכוונות, היתה בינינו חברות