כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

אם תרפי זה לא יכאב

פוסט ובו ידובר: על התנגדות, על אימהות ויקטוריאניות ועל נומרולוגיה קבלית

יום אחד – כך אני מדמיינת – כשאהיה באה בימים, קשישה לבנת שיער ומאירת פנים העומדת בראשו של שבט אדיר (משום מה אני אף פעם לא מדמיינת את עצמי זקנה חמוצה ובודדה שרוטנת על הקופאיות בסופר), יתאספו כל ילדיי, נכדיי וניניי סביב מיטתי, וישאלו בחרדת קודש: "סבתא, איזו עצה טובה תוכלי לתת לנו מניסיון חייך העשיר והמפואר"?
ואני אביט בהם בחיוך מלא טוב לב ואורך רוח (עד אז כל הקטנוניות, המרירות וחוסר הסבלנות יתקלפו ממני ללא ספק), אדפדף באיטיות בתיקיות זיכרונות העבר, ולבסוף, אחרי שיקול דעת מעמיק, אבחר ואומר: "אז ככה… בבצק של הפיצה? אל תשכחו לשים גם סוכר".
סתאאאם. נראה לכם? כמו שאני מכירה את הילדים שלי, אף אחד מהם לא יטרח לשאול כלום. את הביטחון שהם יודעים יותר טוב הם קיבלו בגנים ממני ומדייג הבית. אבל אם ככה במקרה, מישהו מהם ישאל – או אפילו לא ישאל, רק יראה נכונות להקשיב, או סתם יפנה אלי מבט מזוגג – אני יודעת מהי התובנה האחת, הגדולה, שרכשתי בהרבה מאד יזע, דמעות ועוד כל מיני, ואשמח להעביר הלאה: אם תרפו זה לא יכאב.
כן, אני יודעת שזה נשמע כמו התרגום היהודי ל- Lie back and think of England – אותה הנחיה שנתנו אימהות ויקטוריאניות לבנותיהן רגע לפני ליל הכלולות. אז מה. קודם כל, סביר להניח שהן צדקו, האימהות הויקטוריאניות, ביודען משהו על הכישורים הבעייתיים של גברים ויקטוריאניים. אבל אם נצא רגע מחדר המיטות, אוכל לומר לכם בלב שלם: התובנה שלי תקפה לשם, אבל גם כמעט לכל היבט בחיים.

מה שעושה כיווץ

כי אם תחשבו רגע לעומק (ולרוחב), על כל הסיטואציות שבהן כאב לכם, שהרגשתם עצב או כעס, תגלו דבר אחד משותף: בכל הסיטואציות האלו גיליתם התנגדות. לא הצלחתם להסכים לזרום עם מה שקרה במציאות. במילים אחרות, התכווצתם. והכיווץ הזה כאב, או-הו, כמה שהוא כאב.
טוב, אני יודעת מה תגידו עכשיו. שזה לא הכיווץ כאב, אלא האופן שבו המציאות הכניסה לכם. שמה שכאב לכם זה שפספסתם, ננטשתם, נשארתם בלי כלום ביד, רומיתם, הפסדתם, איבדתם. ואני אומרת: נכון, זה לא נעים, מה שקרה לכם. אבל אם הייתם מרפים – לא מנסים להתנגד אלא זורמים עם מה שזה לא יהיה בקבלה, השלמה, הרפייה – זה היה כואב הרבה פחות.
עד כמה שהמציאות כואבת, ההתנגדות מגבירה את הכאב פי כמה. כי אם היינו יוצאים מתוך הנחה שמה שקורה הוא בדיוק מה שהיה צריך לקרות, שום דבר לא היה מכאיב לנו ליותר מרגע. היינו חיים בגן עדן של קבלה והשלמה. בגן עדן שבו אין משפטים כמו "זה לא בסדר", "זה היה צריך להיות אחרת לגמרי", "היא הייתה אמורה לאהוב אותי כמו קודם", או "הוא לא פיירי". כל המשפטים האלה שעושים לנו גיהינום, ומבטאים רק דבר אחד: התנגדות. במקום זה, היינו מוצאים את עצמנו מוקפים במשפטים מלאכיים כמו "היא יצאה מחיי כדי לפנות מקום למתאימה יותר", "לימדו אותי שיעור הכרחי" או אפילו "מה איכפת לי?".

למה אנחנו מתנגדים?

אז למה בעצם אנחנו מתנגדים? למה אנחנו מתכווצים מול המציאות? למה אנחנו כועסים על מה שקורה בה ולא מקבלים אותה בהשלמה? ובכן, אנחנו מתנגדים כשהיא לא הולמת את הרצונות שלנו ואת החשיבה שלנו. איכשהו, בתוך תוכנו, נדמה לנו שאנחנו יודעים טוב יותר מכולם מהי הדרך הנכונה בשבילנו (ובשביל האחרים). מהי המטרה, ואיך דברים אמורים להתבצע. אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים יותר טוב מכולם איך העולם אמור להתנהל. ונורא נורא מרגיז אותנו שהעולם לא שומע בקולנו.
אז אנחנו מתנגדים לבן הזוג שדורש מאיתנו (הוא מתנגד למי שאנחנו, אנחנו מתנגדים למה שהוא רוצה מאיתנו). אנחנו מתנגדים למה שנראה לנו כמו חוסר צדק בעבודה (כי הרי אנחנו היינו מנהלים את הארגון הזה טוב יותר). אנחנו מתנגדים לילד שמביא ציונים לא טובים ("הוא היה אמור ללמוד! הוא לא מבין שזה יפגע בו!") ולהתנגדות שלו לשמוע בקול המורים ("מאיפה הוא למד להיות כזה מרדני ולא מקבל", אנחנו שואלים את עצמנו בתדהמה). והכי אנחנו מתכווצים ומתנגדים כשהעולם מרחיק מאיתנו אנשים שאנחנו רוצים בקרבתם – על ידי פרידות ואפילו על ידי המוות.
וכשאנחנו מכווצים את השרירים כדי להדוף את המציאות, כואב לנו. גם אם נצליח לרגעים, בסופו של דבר תמיד נסבול מהתכווצות שרירים רגשית, כי העולם תמיד חזק, גדול ומסונכרן יותר מאיתנו.
יותר מזה: בכל פעם שאנחנו מתנגדים למשהו, אנחנו מחזקים אותו. למה? פשוט כי אנחנו מתמקדים בו. וכשאנחנו מתמקדים במשהו, אנחנו רואים אותו יותר ויותר. אם אנחנו עסוקים בהתנגדות לחוסר הקרבה בינינו לבין בן הזוג שלנו, עסוקים בה במחשבותינו הלוך ושוב, רק נגלה עוד ועוד הוכחות לקיומה. אם אנחנו עסוקים בהתנגדות למרדנות של הילד, כל תנועה שהוא יעשה תתפרש כמרדנות. אם אנחנו עסוקים בחוסר הצדק במשרד אצלנו, נשים לב ללא הפסק להתחשבנות ולחלוקות הכבוד, התארים והכסף. אם נתמקד יותר ויותר באדם שיצא מחיינו, רק נבחין יותר ויותר בריקנות. ובכן, הפתעה: זה לא יעזור לנו לחוש קרובים יותר, סמכותיים יותר, מחוברים יותר או זוכים להערכה יותר מקודם. סביר להניח שבדיוק ההיפך. וכמו במעגל קסמים, המרירות, הנחתת ההוראות או ההתחשבנות שלנו רק ירחיקו אותנו ממה שרצינו.

לוותר? מה פתאום

אז מה זה אומר? שצריך לקבל בהכנעה וברפיון כל צינור שהמציאות מתעקשת להביא לפתחנו? להיות עלה נידף ברוח, חסר רצון וחזון? לוותר על החלומות שלנו? ממש לא. הרפיה פירושה להפסיק להילחם במציאות – לא להפסיק לחלום ולרצות. רק מה? אם התנגדות היא התמקדות במה שאנחנו לא רוצים, הרפיה אומרת להתמקד במה שאנחנו כן רוצים שיהיה בחיים שלנו. במקום לחשוב ללא הרף על הריחוק מבן הזוג, להילחם בו ולכעוס עליו על כך, הרפיה אומרת לעזוב אותו – ולחזור אלינו: להתמקד בכך שאנחנו רוצים זוגיות עם קרבה, ולברר לעצמנו מה זה אומר לנו, להיות קרובים, ואיך נוכל לחוש כך. במקום לחשוב על חוסר הצדק במשרד, לברר מה אנחנו רוצים שיהיה לנו שם: כבוד? הערכה? עוד כסף? עוד שמחה ויצירתיות? ואז להרהר בשאלות למה אנחנו רוצים את זה, ובאיזה תחומים בחיינו כל אלה קיימים. במקום להתמקד בהתנגדות של הילד, ובאופן שעלינו לחנך אותו, הרפיה אומרת להרפות ממנו… ולחזור אלינו. לומר לעצמנו: "זה המסע שלו, לא שלי. למה מה מקפיץ אותי פה? האם אני יכולה לדמיין דרך שבה המסע הזה יכול לתרום לו? האם ייתכן שאם אני אפסיק להתנגד, הוא ילמד ממני משהו?" כשהמיקוד משתנה, קורה דבר מופלא: הכאב מתפוגג. הכיווץ נפתח. תובנות חדשות עולות. (לא, אל תאמינו מלי. תנסו את זה בעצמכם).

איים בזרם

כי הרפיה מההתנגדות היא ההבנה שאין לנו באמת מושג מה המשמעות של כל התנסות שעוברת עלינו בחיים. ההבנה שייתכן שכוח גדול מאיתנו משרטט במיוחד עבורנו תכנית לימודים, שמטרתה להכשיר אותנו לייעוד שלנו, לבנות את כוחותינו ויכולותינו לקראת העבודה הייחודית שנועדה לנו בעולם.
בהרצאה המפורסמת שלו, אחרי שאובחן אצלו הסרטן, סיפר סטיב ג'ובס על האכזבה שחווה כשנשר מהקולג'. במקום ללמוד לתואר, הוא הלך לשיעורי קליגרפיה, ולמד על סוגי דפוס. בסופו של דבר, הוא מספר, זה מה שהפך את המחשב של "אפל" למוצלח כל כך בכל הקשור לפונטים. באותו אופן, אם נסתכל אחורה על חוויות שהיו בזמנן קשות ומתסכלות, נגלה שרבות מהן בנו אצלנו כלי חדש (הבנה, רגישות, אמפתיה, כוח), או פינו מחיינו עבודות, מצבים ואנשים כדי לעשות מקום למתאימים יותר בעבורנו. אני לא סטיב ג'ובס, אבל גם אצלי זה עבד ככה: העובדה שהייתי ילדה מורכבת בחברה קיבוצית שדרשה פשטות, גרמה לי לשקוע עד מעל האף בעולם הספרים (והפכה אותי לכותבת). הקשיים העצומים שחוויתי כשהפכתי לאמא גרמו לי לבקש מענת בר-לב אפרתי חברתי לשתף אותי בספר שהגתה – "מלידה עד גיל שנה – המדריך הישראלי השלם לטיפול בתינוק", פרויקט שאני גאה בו עד בלי די. משבר גיל 39 וחצי מייאש הוביל אותי לזרועותיה המנחמות ומאירות העיניים של הנומרולוגיה. בסופו של דבר, מה שחוויתי כקושי – בנה אותי. אם הייתי מבינה את זה מראש, הייתי מתכווצת פחות, והיה כואב לי הרבה פחות.
כשאנחנו מתנגדים, אנחנו מנסים להתקדם נגד הזרם האדיר של המציאות. כשאנחנו מרפים מההתנגדות, אנחנו מפסיקים לכלות את כוחנו במאבק חסר התוחלת הזה. מפסיקים לכאוב, להתכווץ, לחשוב שאנחנו יודעים יותר טוב. במקום זה, אנחנו שטים עם הזרם, נעזרים בכוחו כדי להתקדם, ומתמקדים ברצון הטהור שלנו. עד מהרה נגלה שהזרם מקרב אלינו עוד ועוד הזדמנויות לקבל בדיוק את מה שרצינו – גם אם בדרך קצת שונה מזו שתכננו. ואז נגלה לא רק שיש לנו הכל – אלא גם שאנחנו יכולים הכל. ככה זה כשכוחה של המציאות דוחף אותנו קדימה במקום להתנפץ בפנינו.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

לפי נומרולוגיה קבלית, הדרך לייעוד שלנו – לעבודה האישית והייחודית שעל כל אחד מאיתנו לעשות פה, בעולם – מורכבת מארבע תחנות עיקריות, הקרויות "פסגות". הפסגות הן תקופות בנות 9 שנים, שבכל אחת מהן יש הוראת עשייה מסוימת (למשל: "מוטל עליך לעסוק בטיפול", "זהו הזמן להקים משפחה" או "עלייך להדריך"). ארבע הפסגות מצטרפות ל-36 שנות הגשמת ייעוד, שבהן אנחנו אמורים לבטא את יכולותינו וכישורינו, לעשות שינוי בסביבתנו.
עד כאן פשוט וקל, לא? אז זהו, שלא. כי לצד כל פסגה מצוי גם אתגר. והאתגר אומר: "עליך לבצע את הוראות הפסגה בדרך מסוימת ולא אחרת". למשל – להיות חרוץ וממושמע. לשים את המשפחה בראש סדר העדיפויות. לפתוח את הראש ולהיות יצירתי. להיות טקטי ורגיש.
אבל אתגר כשמו כן הוא – אתגר. ולכן לא פעם דווקא הוראתו של האתגר היא המסובכת ביותר לביצוע עבורנו. במילים אחרות, מה שקשה לנו הוא מה שיכול לבנות אותנו, אם רק נפסיק להתנגד, ונבין שהתוכנה הבסיסית שלנו, זו שאיתה נולדנו, מנהלת אותנו בתבונה אינסופית. שהיא מזמנת לנו אתגרים רק כדי שנוכל לעלות במדרגות אל מי שאנחנו אמורים להיות.

(ואיך יודעים מהם האתגרים שהציבה בפנינו התוכנה שלנו? ייעוץ נומרולוגי יגלה לכם את הסוד).

ואם דיברנו על לשוט בזרם, האם ייתכן שבאמצעות איזה קפל זמן מסתורי, "סטיקס" כתבו את השיר Boat on the river אחרי שקראו את הפוסט הזה? אכן, משונה

דילוג לתוכן