כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

אמא טובה

אני לא אמא טבעית. אני אמא נלמדת

רגע לפני שנפרדנו – אני וילד גרמני בן 15, שהיה אצלי בבית עשרה ימים במסגרת חילופי נוער – הוא נתן לי את המתנה הכי שווה שקיבלתי בשנה האחרונה.
בלי לחייך, ברצינות גרמנית אופיינית, הוא הסתכל לי בעיניים ואמר: "את אמא טובה".
קשה להאמין כמה פעמים הרצתי בראש את המשפט הזה בשבוע האחרון. בכל פעם שביליתי מול הכיור. בכל פעם שילד (מקומי) כעס עלי. בכל פעם שאמרתי "לא". בנחישות הזכרתי לעצמי שילד בן 15 מגרמניה ישב אצלי בבית עשרה ימים והתבונן. ובתום ההתבוננות, הוא מצא אותי (אותי!) אמא טובה.

רומן על אמת

עם המושג "אמא טובה" אני מנהלת רומן ארוך ומיוסר. מנסה ללכוד אותו, לתפוס אותו, ללבוש אותו עלי ולהרגיש בנוח. וכמה שאני לא משתדלת, הוא חומק ממני ומתלבש על אחרות.
ואני רואה כאלו מסביבי: אימהות טבעיות. אימהות מלידה. נשים שרק רצו ללדת ולהישאר בבית עם הילדים. כמה קינאתי בהן אז, אחרי הלידות – בשלווה הזאת שאפפה אותן כשהיה להן תינוק בידיים. בחופשיות שבה הן נתנו לילדים חולים (או רבע לחולים) להישאר בבית, בלי ההתלבטות המייסרת ("אולי בכל זאת ננסה לשלוח לפעוטון ונראה מה קורה?"), בלי לחשוש באנוכיות לחופש שלי לכתוב, לעבוד, להיות.
קינאתי בידיעה הפנימית שלהן. ברצון שלהן להתמסר. בטבעיות שבה הן הפכו לאימהות, בטבעיות שהאימהות מילאה אותן לגמרי. כל כך רציתי להיות זו שאחרי הלידה מחבקת את התינוק שלה ומרגישה סוף סוף שלמה, אבל האמת היא שאחרי הבהלה האיומה של הלידה הראשונה רציתי שיעזבו אותי בשקט. הדייג הוא זה שחיבק ועירסל בטבעיות. לי זה לקח זמן. וכל רגע שנלקח היה יותר מדי זמן מבחינתי.

הילד הזה ואני

ודווקא רציתי ילדים. או-הו, ועוד איך רציתי ילדים. במיוחד כשעלה החשש, רגע אחרי שהתחתנתי, שלא יהיו לי. אבל רציתי לא בגלל שחלמתי על טיול באחו עם ילד, כפו הקטנה בידי. רציתי כי פחדתי להיות אשה בלי ילדים. רציתי כדי שיהיה לי.
וכשהם הגיעו, יפים וסוערים ומלאי צרכים, לא ידעתי מה לעשות. איך לדבר למי שלא מדבר (ואני הרי כוחי במילים). אני חושבת שנבהלתי כשקלטתי שהם לא הילדים שלי: אני האמא שלהם. הם לא שייכים לי. אבל אני שייכת להם. עד יומי האחרון.

פחד הטוטליות

וגם עם שייכות, כידוע, אני מנהלת רומן ארוך ומייסר. רוצה להשתייך, פוחדת להשתייך. פוחדת לאבד את החופש שלי. בכל מערכת יחסים שהייתה לי –  אישית או מקצועית – הקפדתי שתהיה לי דרך החוצה. שלא אהיה שייכת במאה אחוזים שלמים. פחדתי מהטוטליות.
והנה, ילד: טוטלי. נצרך. חייב. וממך. ואת שלו. ותמיד תהיי. עד יומך האחרון.
אמא שלי מספרת שאחרי הלידה הראשונה, כשסוף סוף הגיע אלי הילד שכל כך התאמצתי להביא לעולם, מילמלתי בבכי של עייפות היסטרית שנגמרו לי החיים.
אני לא זוכרת את זה, אבל באמת נגמרו לי החיים כפי שהכרתי, ועוד לא ידעתי לבנות חיים אחרים, חיים שבהם אני משתייכת לגמרי. חיים שבהם לא שואלים אותי מה אני רוצה ועד כמה. חיים של התמסרות.

עשי ואל תעשי

ובמשך שנים הלכתי והתמסרתי, אבל במקביל כעסתי, ובעיקר קינאתי: בכל אלה שזה בא להן בקלות, בלי מאבק פנימי. באימהות הטבעיות.
ובינתיים טחנתי את עצמי. התלבטתי. קראתי. כתבתי. ראיינתי. עשיתי מהאימהות הלא טבעית שלי קריירה. וכל הזמן הקנאה הזו באלו שזה בא להן טבעי, בזמן שאני צריכה לחשוב על זה, לחקור את זה, לשרטט כללים וחוקים לעצמי: עשי ואל תעשי. תתגברי. תשתדלי. תתאמצי.
ופתאום היום חשבתי על כך שהקנאה שלי באימהות הטבעיות והבוז שלי למאמץ שנדרש ממני בשביל האימהות, דומה לקנאה שלי כסטודנטית באלה שהבינו סטטיסטיקה באופן טבעי; לבוז שרחשתי לעצמי על כל המאמץ שנדרש ממני: עוד ישיבה ועוד תרגול.
שהיא אותה קנאה שיש בי לאלה שקמות בבוקר יפות באופן טבעי, בלי לטרוח להתאפר ולהסתרק.
זה הזכיר לי את הבוז שלי למאמץ, להשתדלות. כאילו רק מה שהורתו בטבעיות שווה משהו.

מה שבא לי טבעי

וכשאני מסתכלת על מה שנהיה מההורות שלי היום, כשהם כבר גדולים וחכמים כל כך, אני מזכירה לעצמי שגם לי יש חלקים שבאים לי טבעי: לדבר איתם. ללמד אותם. לעזור להם לחשוב עמוק ופתוח יותר. להיקרע איתם מצחוק.
ויש חלקים שבאים פחות טבעי. כל ההבנה הטבעית של תינוקות, למשל, שלא הייתה לי עד הילד השלישי (ואולי גם איתו לא). וכל מה שקשור בהתמסרות טוטלית. ובמגע. ובסבלנות. אני הולכת ולומדת, הולכת ומאמצת לי חלקי אני חדשים, אבל הם לא היו שם מההתחלה. וכנראה ככה זה: כל אחד מוצא בהורות את החלקים שטבעיים לו, ואת אלה שלא.
ומצד שני, אני חושבת על הילד הזר, ומה שהוא ראה כשהוא התבונן בי: את המאמץ. את ההשתדלות. את ההתגברות.
כי כשאני מסתכלת על עצמי – ועל אחרים – נורא קל לי להעריך את מה שטבעי ומתפרץ ויפה להפליא כמו שהוא. אבל אולי הגיע הזמן להעריך גם את הרצון להתפתח, להיות יותר ממה שאני. את הלמידה העקשנית, המתמסרת, המתעקשת.
ואולי קשה לי להיות אמא. אבל אלוהים, תודה על ההתנסות הזאת. בלעדיה הייתי הרבה פחות.

נ.ב. 1. פעם הורדתי בתטא את הגדרת הבורא למילה "אמא" (מה שאני הכי אוהבת בתטא הילינג זה החיבור הזה, למידע שבספריה הקוסמית. פשוט מציצים במילון). ואמרו לי בפשטות: "אמא היא אשה שיולדת ו/או מגדלת ילדים". והוסיפו והזכירו לי שלגדל, משמעו לאפשר גדילה. ושגדילה אפשרית רק כשנותנים מקום – למשל, שהעובדה שאני לא זוכרת כלום, איפשרה לי לגדל ילדים מאד אחראיים, שדואגים להזכיר לי.
ושאם הייתי אמא מושלמת, לא היה לילדים שלי לאן לגדול (החלק שאני פחות אוהבת הוא זה שהעובדה שהם כל כך גדולים ומוצלחים, כנראה מראה שאני הרבה פחות ממושלמת. איפשרתי להם שפע מקום לגדול, לעזאזל).

נ.ב. 2: חלק גדול מהלמידה שלי מתרחש היום במסגרת ההרצאות של "לפתור את הבלתי פתיר", שבהן אני חוקרת ודורשת ומגלה כלים ליחסים טובים והרמוניים יותר בין הורים לילדים. בחמישי הקרוב – הרצאה נוספת בכפר ורדים: "לגדל ילדים בלי עונשים". מוזמנים (כל הפרטים אצלי).

נ.ב. 3: משהו שבא לי טבעי: לשיר לילדים לפני השינה. זה מה שהייתי שרה לי' בכורי פעם-פעם, כשהיה קטן