אמנות חוסר הזמינות

פוסט ובו ידובר: על שנת צהריים, על יעילות בעבודה ועל נומרולוגיה קבלית

אם יש משהו שחביב עלי באמת, זה לישון צהריים. למען האמת, "חביב" הוא בהחלט מילה עדינה לתאר את מה שאני חשה כלפי שנת הצהריים שלי: "תשוקה בוערת" או "אהבה לוהטת" יהיו מונחים מדויקים יותר. מי שמכיר אותי מקרוב, יודע שאני מוכנה לעשות הכל רק כדי שאזכה להניח את ראשי העייף על הכרית באמצע היום. מי שמכיר אותי עוד יותר מקרוב (הילדים שלי, למשל), יודע שאם הוא רק יעז לפלוט קול עמוק יותר מציוץ בשעות הקריטיות, תסתער עליו מחדר השינה גורגונה פרועת שיער ובעלת פרצוף רצחני.
הצרה היא שבניגוד להרגלי בקודש לעשות כמה דברים ביחד (למשל: לנהל שיחות עבודה תוך כדי בישול, לפלות כינים תוך כדי שיחות חינוכיות עם הילדים, או לעשות ספורט תוך כדי חיבור כתבות שלמות בראש) – עוד לא מצאתי את הדרך לישון תוך כדי עשיית משהו אחר. בשביל לישון אני חייבת שקט. המסקנה העגומה אליה הגעתי היא שכדי לישון בצהריים, אני חייבת לנתק טלפונים.
הגיוני? כן. מתבקש? כן. אפשרי? ובכן, כאן מתחילה בעיה. כי אם אנתק טלפונים, איך אוכל להיות זמינה אם חס וחלילה יצלצלו אלי מבתי הספר של הילדים? בקיצור, איך אוכל גם לשלוט במצב וגם לחלום בו זמנית?
הפיתרון הבלתי מתוחכם אליו הגעתי הוא להיות "חצי בהריון": העברתי את הסלולרי למצב שקט, והשארתי את הטלפון הביתי מחובר. התוצאה הבלתי מתוחכמת הייתה כדילקמן: שיחות מבית הספר של הילדים? אפס. שיחות מעמותות שמחפשות תרומות או ממכוני סקרים שרוצים לשאול אותי על דעתי בנוגע לאבקות כביסה? אחת לפחות בכל צהרים, עם עדיפות לשנייה הקסומה שבה הצלחתי באמת להירדם. מתברר ששעתו הטובה ביותר של הטלמרקטינג היא 13:00-14:00. בדוק.

מה נחה, מה

ואז הגיע החופש הגדול. לחופש הגדול מגרעות רבות (למשל, העובדה שהילדים לא בבית הספר), אבל יש לו יתרון אחד בולט: כשהם לא בבית הספר, אף אחד לא יכול לצלצל אלי בצהריים מבית הספר. מה שאומר שאפשר לנתק טלפונים באופן מוחלט, לפחות לשעה (ורצוי ליותר).
השארתי הוראות מדויקות (לא מציקים אחד לשני. לא מעירים את אמא אלא אם יורד דם). סגרתי את הדלת. קראתי ספר בנחת, ועצמתי עיניים.
אלא שהשינה לא באה. למרות השקט המופתי, יכולתי לשמוע לחשושים של הילדים. דלת הבית נפתחה ונסגרה. חברים של הילדים באו והלכו. בקיצור, מרכז הבקרה לא הצליח להירגע: סליחה, קורים דברים ואני לא מעורבת? ה-לו, מה זה אומר בדיוק, שלא באמת צריכים אותי?
אחרי שבועיים שלושה התבררה האמת העגומה: לא צריכים אותי. לפחות לא בכל התחומים שחשבתי שבלעדי אין להם תקומה: תיקון תקלות במחשב. פישור וגישור בריבים. הגשת ארוחת צהריים. הכרעה בשאלות גורליות כמו "איזה חבר יבוא מתי ולמי ואיך כל החברים של כולם עושים תורות במחשב". ובקיצור, כשאמא נחה, אין מצב לצעוק "אמא הוא מציק לי".
מה שעוד קרה, זה שהצלחתי לישון נפלא. אמנם יום העבודה שלי הלך והתחיל יותר ויותר מוקדם, כדי להרוויח שעות עבודה יקרות לפני שהמתבגרים בני ה-10-12 יואילו בטובם להתעורר בשעה -10-12, אבל הוא נחתך בדייקנות מפליאה ומענגת לשנ"צ מצוינת.
כשקמתי, התברר לי שחברים באו והלכו. ריבים התגלעו ונפתרו. קורנפלייקס הוגש ונאכל. תורות הגיעו, נעלמו וחזרו. כו-לם הסתדרו – רק בגלל שאני ישנתי. מה שעוד התברר לי, זה שברגע שקמתי, כל יכולות ההגשה, הפישור, הגישור והחיברות נעלמו כלא היו: קמת? קדימה, לעבודה. או במילים אחרות: "אמא, הוא מציק לי!"

מפנצ'רים את האגו

די מזמן, קראתי באיזה ספר הדרכה להגברת יעילות כלל מפתיע: "רוצה פחות עבודה? אל תהיה שם כדי לקבל אותה". או בניסוח ההפוך: אם את זמינה כל הזמן, אל תתפלאי שמטלות נופלות דווקא עלייך. את פשוט במקום הנכון ועם ידיים פרושות כדי לקלוט אותן.
לכאורה, הכי פשוט בעולם זה "לא להיות שם". הרי ממילא חלק ניכר מהמטלות שנופלות עלינו לא בא לנו לעשות (אם היה בא לנו, לא היינו קוראים לזה "נופלות"). אז מה מונע מאיתנו לזוז משם? מה גורם לנו להישאר ולא לתפוס אזימוט ולאפשר למישהו אחר לתפוס אותן? למרבה הצער, זה האגו שלנו. הוא זה שגורם לנו להאמין ששום דבר לא יזוז כראוי בלעדינו; שאף אחד לא יכול לעשות את זה טוב כמונו; שבלעדינו כל העסק יקרוס. הוא – והפחד הקטן שמתחבא מאחורי כל אגו גדול, שאולי יתברר שדווקא מסתדרים בלעדינו מצוין. ואז, מה יהיה על הערך העצמי שלנו?
ובכן, הוא יסתדר, אבל עם הרבה פחות אוויר בפנים. הוא יהיה קצת יותר צנוע, קצת פחות מלא כבוד וקורבנות. ואז, כשנאמץ את אמנות חוסר הזמינות, נגלה דברים נפלאים: למשל, שיש לנו אפשרות לבחור מה כן ומה לא לעשות. למשל, שבני המשפחה שלנו יכולים לגדול כשמפסיקים להתייחס אליהם כאילו הם קטנים. למשל, שהעולם לא שברירי וחייב החזקה מתמדת על הכתפיים כמו שנדמה לנו, ושיש בו עוד אלף כמונו, שיכולים לקחת לפחות חלק מהמשא.
אה, כן. ושאפשר לישון צהריים. רצוי במיוחד במיוחד אם אתם עובדים בטלמרקטינג.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

לפי נומרולוגיה קבלית, לא כל מספר ניחן באותה יכולת לנקוט באמנות חוסר הזמינות. טובים בה במיוחד הם מספרי שבע (אלה שיום הלידה שלהם הוא 7, 16, 25 לחודש, או כאלה שנתיב הגורל שלהם הוא שבע): ירצו או לא ירצו, הם נזקקים לזמן עם עצמם, שבו ימלאו לעצמם את הבטרייה. אחת לאיזה זמן מוגבל, הם פשוט חייבים לסגור מאחוריהם את הדלת. אנשי 5 (ילידי 5, 14, 23 לחודש, או כאלה שנתיב גורלם 5) עושים אותו דבר, רק מחוץ לבית: לפעמים הם פשוט חייבים להתרחק קצת, לנשום קצת חופש, כדי להיזכר מי הם בכלל.
גם מספרי 1 (ילידי ה-1, ה-10 או ה-19 לחודש, או כאלה שנתיב גורלם 1) יודעים להיות לא זמינים: הם מעולים בלתכנן תכניות, ואז להשאיר את הביצוע לאחרים. "תסתדרו כבר מפה, נכון"? הם אומרים, ונבלעים בעיסוק הבא שלהם.
לעומת זאת, לאנשי 8 (ילידי 8, 17, 26 לחודש, או כאלה שנתיב גורלם הוא 8) קשה יותר להיות לא זמינים: הם חייבים להיות מעורבים לכל אורך הדרך. כל וואקום בניהול העניינים קורא להם להיכנס פנימה. יכולתם להתאים את עצמם לכל אדם ולכל סיטואציה עומדת להם לרועץ כאן, מפני שקשה להם לעצור ולומר: "הי, רגע, זה לא ענייני, ואני לא מעורב".
אנחנו שונים זה מזה, ונומרולוגיה קבלית מראה זאת היטב. יתר על כן: נשים מרשות לעצמן פחות מגברים להיות לא זמינות. עם זאת, ייעוץ נומרולוגי יכול להוביל את האדם לדרגת חוסר הזמינות שאפשרית עבורו. לתת לעצמו (ובעיקר לעצמה) את ההזדמנות לומר: "סליחה, עכשיו אני בהפסקה. נתראה בהמשך".