כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

אני רוצה שתהיה כמו פעם

פוסט ובו ידובר: על סוניה פרס, על חלקי פאזל שמפסיקים להתאים ועל נומרולוגיה קבלית

השבוע הנשיא שמעון פרס חגג יום הולדת, מוקף נרות ועובדות לשכה, ונראה חיוני ושלם עם עצמו ועם דרכו מתמיד. ואני, לפתע פתאום, חשבתי על אשתו המנוחה, סוניה. אשתו הנחושה, הדעתנית, שאמרה פעם: "התחתנתי עם רפתן, לא עם פוליטיקאי", ומאז, ככל הנראה, הייתה בעיקר מאד מאוכזבת. מאוכזבת בכל פעם שהוא טיפס מתפקיד לתפקיד, נלחם בזה ועקף את ההוא, והתרחק עוד צעד ועוד צעד מהרפת, עד שאפילו הריח לא נשאר (כלומר, הריח של הפוליטיקה דומה, אבל לא בדיוק).

סוניה פרס הייתה, כך מספרים, אישה מיוחדת. אבל דווקא בעניין האכזבה מההשתנות של בן הזוג, סוניה ממש לא צעדה לבד. כמעט כולנו מחביאים בסתר לבנו אכזבה אחת לפחות, שמתבטאת תמיד, שקטה אך עקשנית, במשפט: "למה אתה כבר לא…?"

המשפט הזה יכול להיגמר כמעט בכל צורה: למה את כבר לא רוצה כל לילה סקס. למה את כבר לא אומרת לי שאת אוהבת אותי. למה אתה כבר לא מנסה להתקדם בעבודה. למה אתה כבר לא מחבק אותי מול אנשים. הרי בזמנו. הרי כשנפגשנו. הרי אז. היית שונה לגמרי.

ובקצרה: אני רוצה שתהיה כמו פעם.

כמו כלים שלובים

למה בעצם אנחנו כל כך מאוכזבים? התשובה היא שבצדק: באמת נגזל מאיתנו משהו שחשבנו שהיה שלנו.

כשאנחנו מתאהבים, זה לא קורה לנו במקרה: אנחנו מזהים באדם שמולנו משהו – ולפעמים יותר ממשהו אחד – שעונה בדיוק על צורך או פנטזיה שקיימים אצלנו. ואם נשתמש בדימוי חזותי, אנחנו מזהים משהו בולט בחלק הפאזל שלו שמתלבש בדיוק, אבל בדיוק, על חלק שקוע בחלק הפאזל שלנו. אנחנו מזהים שאפתנות שיכולה למלא את החששנות שטבועה אצלנו. מזהים חום איפה שאצלנו יש פחד מאינטימיות. מזהים שמחת חיים איפה שאצלנו יש מלנכוליה. מזהים תקשורתיות איפה שאצלנו יש ביישנות. ולפעמים להיפך: אנחנו מזהים חולשה בדיוק במקום שבו אצלנו יש צורך לטפל; מזהים נכונות לתמוך מאחור איפה שאצלנו יש רצון לרוץ קדימה. נדמה לנו שהחיבור המושלם הזה, של שני חלקי הפאזל, ימלא אותנו במקומות הנכונים; ישלים לנו את מה שהיה חסר תמיד. יהפוך אותנו לשלמים, אפילו מושלמים.

אז אנחנו מתאהבים, ואולי גם נשברת הכוס מול מזנון סושי ודי-ג'יי מזיע, ומעכשיו נדמה לנו שככה זה יישאר לתמיד. אני מדמיינת את סוניה פרס נושאת עיניים מבריקות אל הרפתן הגבוה והחייכן שלה, מדמיינת את כל הנשים והגברים שמחייכים אל בני זוגם ובטוחים שככה זה יהיה מעכשיו ולעד. הרי נחתם ונסגר ואושר, גם אם לא בכתב, אז לפחות בלב. ומעכשיו נהיה מאושרים לנצח. ככה בדיוק.

אז מה הפלא ששנה או עשר שנים אחר כך, כשחלק הפאזל שלצידנו מחליט שהוא בעצם שונה, ואיפה שיש לו שפיץ הוא בעצם מעדיף עיגול, אנחנו כל כך מאוכזבים ומרגישים נגזלים? הרי את השפיץ הוא לקח מאיתנו. ונותרנו חסרים. פגומים. לא שלמים.

ואיך שלא

מה שאנחנו לא מבינים, זה שהסכם ההשלמה ההדדית הזה שהפסיכולוגים מכנים "החוזה הזוגי" ("אתה תעשה בשבילי ככה וככה, ואני אהיה בשבילך כך וכך"), הוא הדבר הכי פחות דומה להסכם מחייב שאפשר לדמיין. למה? בתור התחלה, מפני שהוא נמצא אך ורק בתוך הראש שלנו. הרי איש מאיתנו לא באמת ישב עם בן הזוג וסגר איתו, אפילו במילים בלבד ולא בכתב: "את שומעת? זה שאנחנו עושים סקס ארבע פעמים בשבוע? אז ככה אני רוצה את זה כל החיים", או: "ממש עושה לי את זה, הרעב הזה שיש לך בעיניים. אני אוהבת גברים שאפתנים. האם אתה מתחייב להמשיך להתקדם מעבודה נחשבת אחת לעבודה עוד יותר נחשבת כל חיינו?" ואפילו: "נורא מושכת אותי, המסכנות שלך. ישר עושה לי חשק לטפל בך. האם את מוכנה לעולם לא לעמוד על רגלייך בכוחות עצמך, ותמיד להזדקק לי?"

אנחנו לא אומרים את הדברים האלה, כי הם נשמעים אבסורדיים. אבל אף אבסורד עוד לא מנע מאיתנו לחשוב אותו, להיקשר אליו, לדבוק בו. איכשהו, בחשכת המחשבות ובאפלת הלא מודע, יש מקום לה-כל. כולל למה שעתיד ממש בעוד רגע להעלות את הקשר הזוגי על שרטון.

יותר מזה: לא רק שאף בן זוג לא התחייב מעולם להמשיך לעשות את מה שהוא עושה כרגע, לפעמים הוא אפילו לא התחייב להתחיל לעשות אותו. לעיתים, מה שאנחנו מפרשים כאופי שאפתני, הוא בכלל מוטיבציה זמנית להשיג מטרה מסוימת, שאחריה בן הזוג שלנו יעדיף לשבת בנחת תחת גפנו ותאנתו. ואולי הכמיהה למגע ולסקס היא בכלל לא חלק מהטבע של בת הזוג שלנו, אלא רק פן של ההתאהבות שסחפה אותה, והיא מטבעה מעדיפה בכלל פעם בחודש, בעיניים עצומות. ואולי הבחירה בעבודה ברפת היא בכלל לא חלק ממערך ערכי חקלאי-סוציאליסטי, אלא רק דרך לקבל את אישור החבר'ה בקיבוץ (שההמשך הטבעי שלה הוא לקבל את אישור החבר'ה בכנסת). בקיצור, מדובר בפרשנות שלנו. והעיניים שלנו, שרואות מפרספקטיבת הבור הפנימי שלהן, רק מחפשות את ההר שימלא אותו בתואם ובנחמה מושלמת. ולעיתים, למרבה הצער, אנחנו רואים צל הרים כהרים.

הרוח והחושך והמים

אם נסכם בקצרה: ההסכם חסר תוקף – ולכן נידון להפרה – מפני שהוא מתבסס על פרשנות שלנו, ועל ציפיות שלנו מהאחר, שלא טרחנו לסכם איתו בשום דרך נראית לעין. אבל גם לו היינו טורחים לברר שהתכונה שמשכה אותנו באמת קיימת, ואפילו מדברים עליה עם בן הזוג ומבקשים ממנו לשמר אותה עבורנו לנצח ("אתה מבין, אני פשוט לא יכולה בלי הרוך שיש לך בעיניים בכל רגע שאתה מסתכל עלי"), ההסכם יישאר חסר תוקף. למה? מפני שהוא דורש לשמר מצב נתון לאורך זמן.

וזה, רבותי, אי אפשר. כי לא משנה באיזה מצב התחתנו, ואיזה בני אדם היינו אז, דבר אחד בטוח: אנחנו נשתנה.

אנחנו נשתנה כי החיים עוברים עלינו כמו שרוח ומים עוברים על חול ואדמה. משייפים פה ומוסיפים לשם, מעגלים את המחודד ומחדדים את העגול. מוסיפים פרופורציות ומפחיתים פחדים. מגדילים שאר רוח ולעיתים דווקא מרחיבים ציניות. משדדים פנטזיות ועודרים ערגונות, פה ושם – אם יש לנו מזל – נוטעים הומור, ואם יש לנו פחות מזל, עוקרים תקווה.

רק החיים לוקחים אותי

אנחנו נשתנה כי אנחנו חיים, ורק הדומם לא משתנה. ויחד איתנו משתנה גם הזוגיות שלנו, אם יש לנו מזל וגם היא יצור חי. "אנחנו לא משמרים שום דבר", אמר לי ידידי א', כששאלתי איך הוא ואשתו מצליחים לשמר את החיות בנישואים שלהם. "אנחנו בונים אותה מחדש כל הזמן".

וזה אולי סוד הקסם האמיתי, הפטנט נגד אכזבות ושחיקה: להפסיק לנסות לחזור למה שהיה פעם, למה שהיה נדמה לנו לרגע שעובד כל כך יפה, ואבד. במקום זה, לבדוק קודם כל את עצמנו: האם מה שהיה חלול קודם, ודרש מילוי, עדיין חלול? האם מה שהיה בולט וחיפש מקום להתחפר בו עדיין זקוק לאותה התחפרות? אולי בכלל חלקי הפאזל שלנו מתאימים עכשיו מזווית אחרת? ואולי בכלל הם יכולים להיות זה לצד זה, בלי להשתלב כמו פעם – כי אנחנו עצמנו פחות זקוקים להשתלבות? במילים אחרות – האם נוכל לשחרר את בן הזוג שלנו להיות מי שהוא רוצה להיות, בלי לדרוש ממנו לחזור להתאים את עצמו למה שרצינו ממנו?

כי כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להשתנות, אנחנו מעניקים את אותה מתנה לבן הזוג שלנו. ובאזור הנפשי הזה, הפתוח – אין אפשרות למרירות, ואין מקום לאכזבה. רק לאהבה.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

לפי נומרולוגיה קבלית, כמעט אין אפשרות שנישאר מי שהיינו לאורך כל השנים – ואם אנחנו מתעקשים לא להשתנות, אנחנו חוטאים לייעוד שלנו.

את ההשתנות ניתן לראות דרך בדיקת פסגות – שהן הוראות הביצוע שקיבלנו, כיצד על כל אחד מאיתנו לממש את עצמו בכל רגע נתון.

לכל אחד מאיתנו 36 שנות חיים בוגרים, שבהן עלינו להגשים את ייעודנו. שנים אלה מחולקות לארבע פסגות: תקופות בנות 9 שנים, שכל אחת מהן מהווה הוראת ביצוע מסוימת (למשל, פסגה 1 אומרת: "בתקופה זו, בין גיל 35 לגיל-44, עליך לעסוק בניהול, להיות עצמאי או להתחיל התחלות חדשות"). במהלך הפסגה, מגיעות הזדמנויות מהיקום למלא את אותה הוראה (למשל – אם אנחנו בפסגה 1, יגיעו אלינו הזדמנויות לנהל, להקים עסק או להתחיל התחלות חדשות). הגשמת ארבע הפסגות (רצוי בזו אחר זו, בסדר הופעתן), גורמת לנו לחוש מסופקים ושבעי רצון.

מה שזה אומר, בעצם, זה שאחת לתשע שנים אנחנו מרגישים דחף, פנימי או חיצוני, להתחיל משהו חדש באחד התחומים המרכזיים של חיינו. כשאנחנו מקשיבים לדחף הזה ועורכים שינוי, החיים שלנו זורמים טוב יותר, וההזדמנויות ממשיכות להגיע כסדרן. אולם אם אנחנו מתכחשים לדחף, ומתעקשים לשמר את הישן; ואם אנחנו מונעים מבן הזוג שלנו להקשיב למה שכתוב ב"תוכנה" הפנימית שלו, ולהשתנות בהתאם להוראותיה – אנחנו בעצמנו עוצרים את השפע שאמור להגיע אלינו.

כיצד נדע מה הוראות הביצוע שכתובות בתוכנה שלנו ושל בן הזוג? ייעוץ נומרולוגי יכול להסביר מה הן ההוראות, ומה הן אפשרויות המילוי של כל הוראה – כי למרבה המזל, לכל מספר יש יותר מאפשרות מימוש אחת (למשל, פסגה 5 מורה לנסוע לחו"ל, לעבוד בתחום התקשורת או הפרסום או המחשבים, לעבוד בחברה בורסאית או בתחום התיירות, או אפילו סתם לערוך הרבה שינוים). כשנדע מהן האפשרויות, נוכל לבחור יחד את הדרכים שיביאו לנו שמחה וסיפוק.

ולסיום: ככה נשמע גבר שמתנצל בפני אהובתו על כך שהוא כבר לא מה שהיה פעם. חייבת להודיע: אייל שמן מלהקת מצפה הילה מבצע את זה יותר טוב מהמקור