כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

אפס מגבלות

(ולמה זה לא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו)

יש לי מגבלה. קטנה, שולית, מגוחכת אפילו. אני נטולת זיכרון חזותי – ובנוסף, חסרת חוש כיוון. מין דיסלקציה כזו של בנות, שמביאה לחוסר התמצאות כללי במרחב. העולם – איך לומר – נראה לי כמו אוסף איים, שאין לי מושג איך הם קשורים זה לזה. הי, תראו לאן הגעתי! מי היה מאמין שרגע אני ביוקנעם – ושעה אחרי, עם כמה פניות שלא הצלחתי לעקוב אחריהן, אני בתל אביב! איזו הפתעות יש בחיים, בחיי.
רוב הזמן אני די בסדר עם זה. התרגלתי לעובדה שאחרי שנתיים וחצי של הסעות לשיעורי גיטרה, אני עדיין צריכה לבדוק את שם הרחוב כדי לוודא שאני פונה נכון. התרגלתי להשתמש בילדים שלי בתור מורי דרך לחוגים ולחברים שלהם. התרגלתי אפילו למבטו המשועשע של הדייג כשהוא מסתכל עלי פונה בביטחון לכיוון ההפוך (פעם הוא קבע לילדים כלל: 'אם אתם רוצים לדעת איך להגיע, תסתכלו לאן אמא הולכת ותפנו לצד השני'). אני משתדלת להיצמד לאנשים שמבינים כיוונים (אמא שלי, למשל, שלא הורישה לי את חוש הכיוון המשובח שלה, כמו שלא הורישה לי את שיערה החלק ואת אפה הסולד. פרדוכס תורשתי). היום, עם הווייז, תבורך בשנים ארוכות, יותר פשוט לי (יש לכם מושג כמה זה מביך לבקש הוראות הגעה ממצפה הילה לאגם מונפורט?). הבעיה מתחילה כשאני צריכה לנווט בסביבה לא מוכרת, ובלי עזרה. כך קרה לי לפני שבע שנים, כשמצאתי את עצמי בפסגתה של נסיעת עיתונאים להונג-קונג – היום החופשי, או במילים אחרות, הסתובבות לבד במעוז השופינג הבינלאומי. חלום. לגמרי. ואני, אנה אני באה? (לא, לא בצחוק, ברצינות. אנה? ובעיקר איך?)
אז פאניקה הייתה שם. וגם סגירות טקטיות של חלק מהיום עם עיתונאית ברוכת טעם וחוש כיוון. אבל לבסוף, מצאתי את עצמי מגלה את סודות הניווט ברחובות הונג-קונג לבדי. גיליתי שאמנם אין לי חוש כיוון וגם לא תפיסה מרחבית, אבל לבגדים ונעליים אני שמה לב. או-הו, איך שאני שמה לב. מתברר שיכולתי לזכור חלונות ראווה, ולנווט לפיהם. פנייה ראשונה אחרי הנעליים הורודות המהממות, ואחר כך שני רחובות אחרי המעיל הכחול, והנה, הגעתי לסייל שראיתי קודם. אאוריקה!

נישואים קתוליים

נזכרתי בסיפור המצחיק הזה דווקא בשיחה עם חברתי ש', שאמרה לי שהיא לאחרונה גילתה שהמפתח לנישואים טובים הוא להחליט שמבחינתך מדובר בנישואים קתוליים; שהאופציה לפרק אותם יורדת מהשולחן, לתמיד. היא הבינה שדווקא אז, כשזכות הבחירה ניטלת ממנה, לכאורה, מתחילים לקרות דברים נפלאים. "מתי את עושה דברים שלא עשית קודם?", היא שאלה וגם ענתה, "כשהאפשרות לעשות את מה שעשית קודם נלקחת ממך". במילים אחרות, חברתי החכמה עד מאד גילתה את כוח המגבלה.
וזה גרם לי פתאום להתחיל לחשוב מחדש על המגבלות שלי, ובכלל, על החיים עם מגבלה. עם העובדה שאין לך – פשוט לא קיימות אצלך ברפרטואר – אפשרויות מסוימות, וגם אם תכעסי, תצעקי, תקטרי עד מחרתיים – מה שאין לך אין לך. זה יכול להיות חוש הכיוון שלי (באבחון שפעם עשו לי בשיטת כף-ידע, קבעה המאבחנת שאצלי במוח התמונה פשוט מתקבלת הפוכה), אבל זה יכול להיות דברים הרבה יותר קשים: מחלה כרונית שמונעת ממך לעשות דברים מסוימים. נכות. עוני. חוסר בזוגיות. יתמות. אובדן שמשנה את חייך באופן מהותי, כך שכל מה שהיה קיים קודם כבר לא קיים. והרי האנשים סביבנו – לכל אחד יש מגבלה משלו, שמונעת ממנו לעשות ולחוות דברים מסוימים שהוא היה ממש רוצה. וזה טראגי, ונוגע ללב, וכמעט מקומם. הרי הבורא הוא כל יכול, אז למה לעזאזל לברוא אותנו עם מגבלות?
ופתאום, המחשבה על הנישואים הקתוליים, על אותה מגבלה מרצון, גרמה לי לחשוב אחרת על כל הסיפור. כי אולי בכלל מגבלה היא הדרך של היקום לדרבן אותנו לעשות דברים חדשים?

בלי ידיים

וזה גרם לי להיזכר בעוד משהו (ניים-דרופינג קצר, ברשותכם): לפני כמה שנים ראיינתי את מודי בר-און לכתבה על אחת החידות הקיומיות הבולטות של היקום – השאלה למה גברים אוהבים כדורגל. בלהט הראיון שאלתי אותו: "אבל תגיד, למה בלי ידיים? מה הקטע של ניטרול החלק הכי חזק ופעיל אצל בני אדם?"
"ומה הקטע עם לרקוד בלט על קצות האצבעות בלבד?" הוא ענה. "הסיפור הוא ליצור מגבלה. ברגע שיצרנו מגבלה, הפכנו את העשייה שלנו לאמנות".
והוא צודק, כל כך צודק. הרי כשהכל פתוח, אין צורך להתאמץ. אנחנו פשוט עושים מה שאנחנו רגילים לעשות, בקלות ובנוחות. כמו אדם וחווה בגן העדן, קוטפים ואוכלים. מתי אנחנו מגלים יצירתיות? מתי אנחנו ממציאים משהו חדש? כמעט תמיד (אלא אם חזק אצלנו מספר 3 בנומרולוגיה) כשאופציה נסגרת בפנינו בטריקת דלת. ומתי אנחנו משכללים יכולת חדשה? כשהדרכים הישנות כבר לא עושות את העבודה. זה נכון לגבי כדורגל, זה נכון לגבי תפיסה מרחבית (ניווט באמצעות בגדים – תודו שזה שווה אפליקציה), וזה נכון כשנלקח מאיתנו משהו מהותי: יכולת פיזית. קשר עם אדם קרוב. אהבה. כשאין ברירה, אנחנו מתחילים לגלות ברירות חדשות. משהו משתנה בנו. כמו מיקרוקוסמוס של העולם שלנו, כשנוחתת עלינו מכה, אנחנו יוצאים לתרגל אבולוציה.

מגבלה אחת, 99% יכולת

ויש עוד משהו שמגבלה עושה, רגע לפני פריצת היצירתיות. היא גורמת לנו לסרוק מחדש את המציאות. כי כשמשהו איננו, אנחנו חייבים לגלות מה כן יש, כדי שנוכל לעבוד איתו.
וזה משהו שעקרונית אנחנו עושים מעט מדי. הרי אף אחד מאיתנו לא טורח במיוחד להקדיש מחשבה לחייו כשהכל עובד כמו שצריך. מעטים, מעטים מדי, מסתכלים בהשתוממות על אצבעותיהם המתפקדות בזמן הארוחה, ואומרים: "יו, איזה פלא זה שאני רק חושב על אכילה, וכבר האצבעות שלי אוחזות במזלג בזווית הנכונה". מעטים מאיתנו מקדישים מחשבה לכמה זמן יש להם, עד שמוצב בפניהם דד-ליין. מעטים עסוקים בהודיה על נפלאותיו של בן הזוג, עד שהחיים המשותפים מוטלים בספק.
מתי אנחנו כן עושים את זה? מתי אנחנו בוחנים את האופציות שלפנינו? כשנוצרת מגבלה. כשהיד נשברה ולא יכולה לאחוז במזלג. כשבן הזוג הפנה את גבו והלך לעבר השקיעה עם אחרת. או להבדיל, כשהחלטת שאת מטילה על עצמך מגבלות מרצון – למשל, שבשבילך הנישואים האלה הם קתוליים.
ודווקא אז, כשברור מה אין, מה אי-אפשר, מתברר פתאום שחוץ מזה – הכל אפשרי. שאמנם אין לך יכולת לאכול ביד ימין, אבל יד שמאל שלך מסוגלת, עם קצת אימון. שאמנם בן זוגך הלך, אבל היי, יש לך עוד כל כך הרבה יופי וחוכמה ואהבה לתת לאחרים, ולעצמך, ומתברר שאת הרבה פחות תלויה בו משחשבת. ושאמנם אין אפשרות לפרק את הנישואים האלה – אבל יש עוד כל כך הרבה מה לגלות ולחקור ולשנות בתוכם.
כי דווקא מגבלה מגלה לנו כמה אנחנו באמת בלתי מוגבלים. כמה אפשרויות יש לפנינו חוץ מזו האחת – כמעט תמיד יותר מכפי שאפשר לנצל בתקופת חיים אחת. זה מה שעושים אנשים גדולים באמת (אלה שהופכים לאלופי ריצה בלי כפות רגליים, או כותבים ספר מדהים רגע לפני שהם עומדים למות), וככה כל אחד מאיתנו יכול לעשות עם המגבלות הקטנות שבחייו. להסתכל על מה אין, ומתוך זה להסתכל על מה יש – והרי זה כל כך הרבה.

ומשהו על נומרולוגיה:

לפני שבועיים כתבתי כאן על תפקידו של האפס בנומרולוגיה: על כך שיש לו משמעות חשובה לא פחות משל מספר 1, 2, 3 או 8 בנומרולוגיה.
כתבתי שהמשמעות הגדולה של האפס מתקיימת כשהוא נמצא במפה הנומרולוגית באזור האתגרים. האתגר, להזכירכם, הוא הוראת עזר לציווי שעלינו למלא באותה תקופה. אם הפסגה (הציווי) היא "מה עלינו לעשות" (לנהל או לטפל, לנסוע לחו"ל או לעבוד בעסק ביתי) הרי שהאתגר מדבר על "איך לעשות את זה" (תוך ביקורת ופיקוח או בטקט וברגישות. מול קליינטורה של נשים וילדים או תוך התמקדות ברשויות ציבוריות). האתגר הוא המגבלה, שאומרת: "כך ולא אחרת".
אבל מה קורה כשאין מגבלות? מה קורה כשהאפס הוא הוראת הביצוע היחידה – שאומרת בעצם "תעשה את זה איך שבא לך"?
לכאורה, כייף וחגיגות. אבל למעשה, זה בדיוק הרגע שבו אני רואה אנשים מתבלבלים לגמרי. אין להם מושג מה לעשות ומה לא, רק תחושה כללית ולא מספיק ממוקדת (בכלל, לניסיוני, אנשים שיש להם הרבה אפסים באתגרים נוטים יותר מאחרים לחפש את דרכם ללא הרף). כי אפס מגבלות, מתברר, הוא מגבלה על היכולת שלנו להתמקד. זה בסדר, כמובן: גם לבלבול יש מקום, או צריך להיות מקום, בחיים שלנו. אבל מעבר לכך, אני נוהגת למקד במהלך אבחון נומרולוגי את אותם אנשים בפסגה, במקום באתגר. ביש הוראות במקום באין הוראות. למשל, אם האפס נמצא מול פסגה 7, אני ממקדת אותם באיכויות של אותה תקופה: חמלה. טיפול. לימודים. מודעות. תובנות. אם האפס נמצא מול פסגה 3, אני ממקדת אותם באיכויות של פסגה זו: יצירה. ביטוי עצמי. הגנה. אהבה. פוריות. וכך, גם כאן, בסופו של דבר, ראיית האין מסייעת לראיית היש.

כי כאלה אנחנו: לא כוכבים זוהרים, אלא כוכבים פגומים, בעלי מגבלות, ובכל זאת – איזה יופי – משתדלים להמשיך הלאה