אפקט הפנינה

זה קורה לי לא פעם בטיפול או בהדרכה:
לפעמים החדר נעלם.
האישה שמולי שבכורסה הכתומה השנייה נעלמת.
ובמקומה יושבת ברגליים מתנדנדות הילדה שהיא הייתה פעם. צלולת מבט, עגולת לחיים, כואבת כמו שרק ילדים יכולים לכאוב: בטוהר. בלהט. בהתמסרות.

המבוגר שמסביב לילד

אני מאמינה שהמבוגר שהפכנו להיות הוא ההילה שנוצרה סביב הילד שהיינו פעם.
כמו עץ שמשגשג מהשתיל שהיינו, ועדיין אפשר לראות מתחת לעלווה את המתאר הבתולי של ימי הילדות.
ואולי – כמו פנינה שמתגבשת, שכבה אחרי שכבה, בכל מקום שבו היכולות שלנו פוגשות את העולם; בכל מקום בו הפצעים שלנו פוגשים את העולם. כך המבוגר שהיינו זוהר, נוקשה וחבול, מעל הילד שהיינו פעם.
בכל מקום שהילד שהיינו חווה תסכול, הוא התרכך – או התקשה. הסתגר או צמח. פעל או נסוג.
ובכל פעם שהוא פעל בדרך מסוימת, היא הפכה קלה יותר בפעם הבאה. אם כשהחברה שלנו עזבה אותנו נסוגנו לתוך עצמנו, כשהחבר הבא יראה סימנים של חוסר עניין בנו, הנסיגה תיראה פיתרון קל יותר. וככל שנחזור על עצמנו, על אותה תגובה, הנסיגה תהפוך לדפוס. ודפוסים, כבר אמר מי שאמר, הופכים לגורל.
וכך ההתנהגויות שלנו בילדותנו מעצבות את גורלנו. מתוך בחירה חופשית ולא חופשית. שכבה אחר שכבה, צלקת אחר צלקת.

סט הכלים הישן

אלפרד אדלר (הגאון) אמר שעד גיל 5-6 הילד מגבש את סגנון החיים שלו. "סגנון חיים" באדלריאנית כולל את האופן שבו הילד רואה את העולם (למשל – מחולק לחזקים וחלשים, לפעילים ופאסיביים, ליריבים או לשותפים) את האופן שבו הוא רואה את עצמו בתוך העולם (האם הוא חזק או חלש? פעיל או סביל? יריב או שותף?), ואת האמונה לגבי המצבים שבהם הוא יפרח – או ידעך.
ועם התפיסה הזו אנחנו מסתובבים עד סוף חיינו – מביטים ומפרשים דרכה את העולם. אנחנו ממשיכים להשתמש בכלי הפלסטיק הקטנים והקהים של ילדותנו, במקום לקחת לעצמנו סט חדש של כלים, כזה שמתאים לגדולים.
אני ממש רואה את הילד הזה, בן החמש, לפעמים:
באשה שהתפרצה על הבת שלה כי "היא לא מתייחסת אלי".
בגבר שחייב לקחת את כל האחריות בבית, "כי רק אני רואה מה צריך לעשות".
בהורים שמתווכחים על כל דבר בערך, בדיוק כמו שבילדותם התווכחו עם האחים שלהם.

אבוד בתוך המבוגר

ואני יודעת שהילד שבתוכם מופיע לא רק אצלי על הכורסה הכתומה.
הילד שלהם הולך בעולם אבוד בתוך האיש שהם נהיו, ומבקש: תשומת לב. אהבה. רכות. הבנה. חמלה.
ומכיוון שגם אני הולכת בעולם עם הילדה בת החמש שהייתי אבודה בתוכי, אני יודעת כמה זה קשה כשהאשה הבוגרת צריכה לבטא את קולה של הילדה. זה לא תופס. זה לא עובד.
כי האנשים שהפכנו להיות מנסים לנסח בהיגיון – בכללים, בחוקים, בגבולות – את מה שאין בו היגיון. מה שאין בו כללים. מה שאין לו גבולות.
את הצורך העז, הבלתי נגמר, בחיבוק, בתשומת לב, בהכרה.
וכאמא, אני לומדת לעצור ולשים לב לילדה שבתוכי.
לשאול אותה מה היא צריכה עכשיו.
מה היא מבקשת.
לתת לה חיבוק דמיוני, תשומת לב דמיונית, הכרה דמיונית. דמיונית אבל נוכחת.
כמטפלת ומדריכה, אני לומדת לעשות זאת עבור אחרים.
***
להכיר, להכיר, להכיר.
להכיר בכאב. להכיר בקושי. להכיר ברעב הנורא.
להגיד לעצמי:
"זה בסדר, שאת כועסת עכשיו. אבל זה כעס ישן: הכעס על הילד שלך שלא הקשיב לך הוא הכעס העתיק על העולם שלא הקשיב לך.
"זה בסדר, שאת מרגישה שאף אחד לא עוזר לך. אבל זה לא תסכול מהיום. זה תסכול מהלינה המשותפת בקיבוץ לפני 30 שנה.
"זה בסדר, שאת נעלבת עכשיו שלא הזמינו אותך. אבל זה לא עלבון מהיום: זה עלבון הדחייה של הילדה בת החמש שהיית פעם, זו שלא ידעה לשחק עם אחרים. היום את כבר יודעת לשחק עם אחרים. הכל בסדר, את תוזמני שוב".
וכשאנחנו עושים את זה, הילד שבתוכנו נרגע.
ויש מקום לאדם הבוגר שנהיינו – לחזור למשחק.

נ.ב. 1: המלצה: עוד לא הייתי בהרצאה של שרון כהן "מהילד שבי לילד שלי", אבל שמעתי הרצאה אחרת שלו שהייתה מעולה. בפעם הבאה שהוא בצפון, אני מזמינה אותי (ואתכם) ללכת.
נ.ב. 2: אם הגיע עבורכם הזמן להפסיק להיות מופעלים על ידי הילד שבכם, והייתם רוצים ללמוד לעבוד איתו (ועם הילדים האמיתיים שלכם), מוזמנים אלי להדרכת הורים או לטיפול תטא הילינג.

נ.ב. 3: על זה כתב ג'ון לנון (הגאון): Woman, I know you understand the little child inside the man