כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

אשת לוט

חותכת, נעלמת ומתגעגעת. זה מה שאני עושה כדי לא להרגיש יותר מדי

קבענו בצהריים. שיחה דחופה, קרובה מאד לפגישתנו הקודמת, כי כל-כך הרבה ישב לה על הלב. שעת הפגישה הגיעה וחלפה. היא לא התקשרה. כשניסיתי להתקשר אליה, הגעתי למענה קולי. היא שוב נעלמה, כמו שכבר עשתה בסשן הטיפולים הקודם.

"ככה זה", נאנחתי לעצמי, "בכל פעם שנגיע לעומק, למקומות שדורשים טיפול אמיתי, היא תתנתק ותיעלם. גדול עליה. רק חבל שהיא לא מודיעה קודם". בחיי שהייתי שרויה עוד עשר דקות במחשבות מתנשאות מהסוג הזה, עד שקלטתי שגם כאן, כרגיל, הגיעה אלי לקוחה בצלמי ובדמותי.

נפרדות לעד

נתק. זה השם השני שלי. השלישי, אגב, הוא געגועים. כזו אני: חותכת ומתגעגעת. מפנה את הגב, אבל לא מסוגלת לא להפנות את הראש אחורה.

חותכת באבחה. בלי הודעה מוקדמת, כי לפתע – בלי להודיע לי מראש –  הדברים מגיעים למסה קריטית שאני לא יכולה לעמוד בה. מילה לא במקום, התנהגות פוגעת, ולפתע שצף דחייה ועצב, חרטה ואשמה, כמו קצף עכור מעל אש לוהטת, ואני כולי גולשת ולא יכולה יותר.

בדיעבד אני תמיד יודעת שמוטב היה לגשת לצד השני ולומר: "תשמע, נפגעתי, בוא נדבר על זה. בוא נבהיר, בוא נרכך". אבל באותו רגע גם זה גדול עלי. ברגע ההוא כל מה שאני יכולה זה להתנתק משם ומהר, כל עוד נפשי בי. להפנות גב החלטי. להגיד לעצמי שאין טעם אפילו לדבר. לספר לעצמי שלא איכפת לי. להתרחק כמו שמתרחקים מבית בוער, מגלים גבוהים, מתאונת דרכים.

את אשר אבד

נתק. נתק אפור, שקט. תרופה יעילה לכאב. מכבה את כל הגירויים שיעירו אותו. נתק ביני לבין מי שהכאיב לי. נתק בין המחשבות ללב. נתק ביני לביני. שולחת את עצמי לטיים-אאוט בחדר, כמו הורה קפדן. צופה בעצמי בועטת בדלת הסגורה מבפנים, בוכה וצורחת כמו ילדה קטנה שיוציאו אותי. נועלת את הדלת מבחוץ. אומרת לעצמי מבחוץ בקול מרגיע: "זה לטובתך". צופה בעצמי מתייאשת, מרפה, ורק אז, מוציאה את עצמי מהחדר, מובסת ושקטה ועלובה.

ואז, אחרי זמן, כשהלב חוזר לדפוק באופן סדיר, מתחילה החרטה. מה עשיתי. איך הרסתי הכל עוד פעם. איך אני לא מתבגרת. מה כבר קרה כאן. ואיך בכלל אפשר לחזור אחורה כששרפתי אחרי את הגשר בלהבות שפרצו מתוכי בזמן המנוסה; איך אוכל למצוא את אשר אבד.

נפגשות לדק

ופתאום אני מבחינה שלא רק מכאב אני נסה. גם מעונג. כאילו ללב שלי יש קיבולת מסוימת של אינטימיות, של התלהבות, של אושר, וכשהמידה הזו נגדשת אני חייבת לברוח אחורה: להכניס איזה ניתוח אנליטי כשהשיחה נהיית רגשית מדי. להצחיק כדי שלא אבכה. להעביר נושא כשאני מקבלת מחמאה אמיתית. לא להסכים לשמוע כשאומרים לי שאוהבים אותי. רק לא להרגיש יותר מדי. רק לא להרגיש יותר מדי. רק לא להרגיש יותר מדי.

דמעות פרידה

אבל המבט החוזר אחורה, שטוחן את מה שהיה, ולמה עשיתי ואיך התנהגתי, אומר לי את מה שהמחשבות לא מוכנות לקבל: שכשאני עושה נתק, אני לא באמת נפרדת. אני רק שמה בצד – את הכאב שלי, את האושר שלי, את עצמי.

ולכן כשאני מייצרת נתק אני לא באמת משאירה כלום מאחורי. כמו אשת לוט, אני רק מתרחקת ונמשכת. מרגיעה וכואבת. קרועה בין כוחות מנוגדים שיצרתי בעצמי. עושה הכל כדי לא להרגיש בזמן אמת, רק כדי להרגיש אחר כך, שוב ושוב ושוב ושוב, כמו גלי בחילה כשלא מצליחים להקיא. רגשות משומשים, מחשבות חוזרות.

נפרדות לעד

ואז אני נזכרת בתרגיל שאני עושה עם לקוחות שלי, כשכואב להם משהו רגשי או פיזי: אני עוזרת להם להתרכז כמה דקות אך ורק בכאב. לחוות אותו. לחשוב איזו צורה יש לו, איזה צבע, איזה מרקם. המוח מנסה להזיז אותנו משם, וצריך להתרכז, כי זה מה הכאב, כמו כל רגש אחר, מבקש: תשומת לב. וכשמתרכזים בו כמה דקות, הכאב עובר. כמו שדחף עובר כשמתרכזים בו. כמו שכל רגש אחר מתפוגג.

וככה אני מבינה שאני צריכה לעשות: לא נתק – אלא חיבור. כשאני מרגישה משהו, לתת לעצמי להרגיש אותו עד הסוף. להתחבר אליו עד שהוא עובר מעצמו, בין אם הוא עונג או כאב. לגלוש על הגל שלו עד הגובה, ולדעת שבסוף אנחת בבטחה, כי זה מה שתמיד קורה עם רגשות שנותנים להם להיחוות.

ואז, כשאני מסכימה לכאוב, הכאב עובר. כשאני חווה עונג עד הסוף, ונותנת לו לעבור, אני לא מתגעגעת אליו ולא מתמכרת אליו ולא מתאבלת עליו. הוא רק הדבר הזה שחולף בי, לא אני, לא התנאי לקיום שלי. כשאני מתחברת – נשארת בסיטואציה ששורפת אותי, נותנת למה שאני מרגישה להיות בי כשהוא בא, אני יכולה לתת לו ללכת כשהוא נגמר, ולעשות מקום לרגשות חדשים.

לעשות מקום לעצמי חדשה. להשיל את המוגבל שהיה, את המוגבלת שהייתי, וללכת, ללכת.

נ.ב. 1: אם גם אתם חווים נתקים ועושים נתקים – אם המחשבה שלכם מתנתקת כשיש יותר מדי גירויים; אם אתם עושים ברוגזים או ניתוקים בקשרים וכואבים אותם; אם גם אתם נמלטים מרגשות מציפים רק כדי לחוות אותם שוב ושוב – מוזמנים אלי לטיפול תטא-הילינג. כדי לחבר את מה שניתק, כדי להגדיל את קיבולת הרגש. כדי לחיות באמת.

נ.ב. 2: כי ככה לא אומרים שלום. לא, ככה רק אומרים להתראות.