כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

את לא חייבת

על הקשר בין התחשבנויות ללוויינים בחלל ולפחד הבדידות

"אני שונא שמתחשבנים איתי", אמר לי הדייג בזעם (הזעם של הדייג ידוע בכל רחבי הים התיכון). "והכי אני שונא שמישהו מציע לי עזרה, ואני רואה בעיניים שלו מתי הוא מתכנן לגבות ממני את העזרה בחזרה. אתה רוצה לתת? תיתן. אתה רוצה לבקש? תבקש. למה כל הסחר-מכר?"
"זה לא בדיוק ככה", ניסיתי להסביר לו. "זה פשוט עניין של חוסר ביטחון. ככה נוהגים אנשים שלא בטוחים שיהיה מי שיעזור להם בעת צרה, אז הם הופכים אותך לבעל חוב. עזוב, זה לא קשור אליך".
***
כמה ימים לאחר מכן, התגלגלה השיחה בין חבריי הקרובים מ"הסקס של מאסטרס" לנושא הלוויינים הפזורים מעל כדור הארץ (תמיד היו לי חברים דמיוניים. אלה מ"הסקס של מאסטרס" פשוט אינטליגנטיים במיוחד). הם דיברו על כמה בודדים שם הלוויינים בחלל. כמה רחוקים. ובזמן שצפיתי בהם חשבתי על כך שהשיר הכי מפחיד שאני מכירה הוא "מייג'ור טום" של דייויד בואי. הרעיון הזה, של להיות בודד לגמרי בחלל העצום. לא קשור לכלום. לאף אחד. לבד לגמרי. נידון להישאר כך לעולמים.
וכשראיתי בדמיוני את הבדידות הזאת, הבלתי נגמרת, את חוסר החיבור, הבנתי פתאום משהו דרמטי, שלא ראיתי קודם מעולם: הבנתי למה אנשים עסוקים בגביית חובות וביצירת חובות.

שיעור בחשבון

וכן, זה באמת קשור לחוסר ביטחון, אבל ברמה הרבה יותר עמוקה מזו של קבלת עזרה או אי-קבלת עזרה. אנשים עסוקים בחובות כי ככה הם יוצרים קשרים וחיבורים. כי כשאני נותנת, נדמה לי שאני יוצרת ביני לבין האדם שנתתי לו חבל של מחויבות; חיבור בלתי נראה שקושר אותנו זה לזה. אני מחייבת אותו – לפחות בדמיון שלי – לקחת אותי בחשבון. אני יוצרת קשר. עקום, מפותל, בעייתי – אבל קשר. והקשר הזה גורם לי להרגיש שאני לא לבד.

לשלוח חבלים

ופתאום חשבתי שזה כך גם כשאני יוצרת מחויבויות וחובות מסוגים אחרים: כשאני לוקחת על עצמי מטלות. כשאני מקבלת אחריות למשהו או למישהו. אפילו כשאני מתכננת תכניות. טראח, העוגן נשלח, קשור לחבל שמחבר ביני לבין אנשים, מטלות, החיים. כי כשאני מחויבת למשהו, כל תנועה שלי משפיעה, מושכת אנשים בצד השני של החבל. הידד, אני חלק ממשהו.
וחשבתי כמה הרבה אני עושה את זה: מעמיסה על עצמי עוד ועוד מטלות, קשרים, חובות. מתחייבת גם אם אין לי זמן וכוח. שולחת עוד ועוד חבלים דקיקים שרותמים אותי בתוך מבנה מסובך, כמו כוכב ששולח קרניים. מוכנה לכבול את עצמי באלף כבלים של "צריך" ו"מוכרחה", העיקר שלא ארגיש מנותקת. העיקר שארגיש שאני לא נמצאת בחלל ריק.

חופשי זה לגמרי לבד

כי מתברר שמבחינתי לא להיות מחויבת זה להיות לבד. תלויה בחלל כמו לוויין. לא יודעת מאיפה הגרלתי את הרעיון הזה, אבל אם אני בודקת אותו לעומק, הוא אומר דבר אחד ברור וכואב: שאני מאמינה שבלי מחויבות, לא ירצו להיות איתי. ומצד שני, שאם לא אתחייב לכך, לא ארצה באמת לתת לאחרים. שאני מאמינה שקשר מבוסס על חובה. אלוהים, איזו אמונה איומה.

לא ככה, בבקשה

וככה אני מזמן לא רוצה לחיות. אין בי שמץ של רצון להיות בקשר עם אנשים שנמצאים איתי רק מפני שזו חובתם. אין לי שמץ של חשק לקבל עזרה ממי שמרגיש מחויב לעשות זאת בגלל אלף חשבונות קודמים. אני רוצה להיות בקשר רק עם סוג אחד של אנשים: אלה שרוצים להיות איתי בקשר ממש עכשיו, ולא בגלל התחייבויות מהעבר.
ובעיקר, אין לי שום רצון לתת בשביל להשיג משהו, יהיה המשהו הזה מה שיהיה. אני לא רוצה לתת מעצמי בשביל לקבל הערכה, או תודה, או שורת זכות בחשבון של העולם הבא, וודאי שאין בי רצון לתת כדי לייצר קשר. אני רוצה לתת רק מסיבה אחת – שאני רוצה. בגלל שאני כל כך מלאה וגדושה, שנוזל ממני החוצה.
ובדיוק באותו אופן אני לא רוצה לעשות שום דבר אחר רק מתוך תחושת חובה. כי כל דבר כזה הופך אותי לכבולה במקום למחוברת.
ובעיקר, אני רוצה להרגיש את מה שאני כבר מזמן יודעת בראש: שבלי קשר או עם קשר, אני אף פעם לא לבד.

חבל לבאר

אז השנה אני רוצה לשלוח חבל אחד בלבד, עמוק ככל שאצטרך לשלוח אותו – אל באר הרצון שלי. אני רוצה לשאול את עצמי על כל תנועה שאני עושה, על כל נשימה שאני עושה (או לפחות על הרוב): למה את עושה את זה? בגלל שאת רוצה או בגלל שאת חייבת? ולמה בעצם את חושבת שאת חייבת? מי הכריח אותך?
אני רוצה להיות מחוברת אלי. ואני רוצה ללמוד להיות מחוברת לאנשים אחרים בלי שתחושת חובה תהיה מעורבת בעניין. פשוט לסמוך עליהם שהם רוצים. לסמוך עלי שאני רוצה. לדעת שאנחנו ביחד גם בלי לתת ידיים.

נ.ב. 1: כל זה מזכיר לי: בתטא הילינג יש מונח שנקרא "כבלים אנרגטיים", או "קרסים אנרגטיים". מדובר בקשר רגשי שנוצר בין שני אנשים, ומבוסס על רגשות כמו רחמים, דאגה, שנאה, כעס, וכמובן אהבה כפייתית.
אני קוראת לכבלים האלה ביני לביני "חבל טבור של כאב". בהסתכלות דרך התטא הם נראים לי ממש כך: כמו חבלי טבור שמנים שגורמים לנזילת אנרגיה כואבת מפה לשם (כן, גם דאגה היא אנרגיה כואבת. אהבה אובססיבית על אחת כמה וכמה). כשאני רואה כבלים אנרגטיים בטיפול תטא הילינג, אני כמעט תמיד מציעה לנתק אותם, וזה כמעט תמיד מפחיד את המטופל, כי נדמה לנו שחיבור מכאיב עדיף על שום חיבור.
אבל הכבלים האלה הם חיבור לא תקין. וחיבור לא תקין גורם נזק לקשר ולשותפים בו. לא פעם, אחרי הניתוק אנחנו מרגישים חופשיים משליטתו של אותו רגש שהניע אותנו קודם, ופתוחים להתחיל קשר חדש, נקי, בריא עם אותו אדם – ועם אחרים. אז אם יש לכם בחיים קשר שמבוסס על רגשות קשים (כולל קשר שנמצא רק בתוך הראש שלכם, ובכל זאת מכאיב נורא), מוזמנים אלי, לבדוק בתטא אם קיימים כבלים אנרגטיים שיש לנתק, כדי שתוכלו סוף סוף לנשום.

נ.ב 2 : מזכירה לעצמי: בכל נשימה.