כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

בחזקת חפה מפשע

פוסט ובו ידובר: על אימהות, על אשמה ועל נומרולוגיה קבלית

מכירים את הראיונות עם הדוגמניות / שחקניות הללו, שבהם אחרי הלידה הראשונה, בעודן מצטלמות מהדקות לחזן השופע תינוק עירום, הן מהגגות: "האימהות הפכה אותי מפוייסת"?
אז זהו, שאותי היא לא. האימהות הפכה אותי הרבה דברים – עייפה יותר, מוטרדת יותר, ביקורתית פחות – אבל ממש לא מפוייסת. מה היא כן הפכה אותי? בעיקר הרבה יותר אשמה. אשמה כשאין לי זמן לשבת לשחק. אשמה כששכחתי לקנות את מחברת הספירלה / הפירות היבשים / נייר העטיפה למחברות. אשמה כשהשכבתי לישון מאוחר מדי. אשמה כשהשכבתי בזמן, בלי להתגמש. אשמה אפילו כשאני עושה את הדברים הנכונים, אבל לא מתוך חשק אלא מתוך מחוייבות.
כל זה, כמובן, מתלווה לאשמות קודמות יותר: האשמה שלי כלפי הוריי (מבקשת הרבה מדי. לא יודעת להחזיר. לוקחת כמובן מאליו. לא זוכרת להרים טלפונים באופן קבוע), והאשמה כלפי דייג הבית (אני יכולה לפרט, אבל הוא עושה את זה הרבה יותר טוב). מכיוון שהמשפחה שלי היא הגרסה המודרנית לפרשת לבון (בואו נגיד שהשאלה "מי נתן את ההוראה" חוזרת אצלנו חדשות לבקרים, בגרסאות שונות, החל מ"מי לא האכיל את החתולות" וכלה ב"מי לא רוקן קומפוסטר" ), אשמה היא אחד הרגשות הנחווים אצלי ביותר במשך היום, ולא פעם גם במשך הלילה.
הייתי חיה עם זה בשלום לולא שמתי לב שהנטייה שלי לחוש אשמה עוברת בתורשה לילדים. כאילו דה: אחרי שטרחתי להתחתן מחוץ לעדה, ואפילו הסכנתי לבשל אוכל טוניסאי ומרוקאי, צומחים בביתי – כאילו כלום! הפולנים החדשים. במילים אחרות: אמא'לה. (שזו אני, להזכירכם).

כוח חברתי

מה שגרם לי להקדיש רגע של מחשבה לכל עניין האשמה, ולהבחין, ראשית, שאשמה – איך שלא מסתכלים עליה – היא אחד הכוחות הכי חברתיים שיש. דתות שלמות בנו עליה את כוחן. מדינות יושבות עליה. צבאות זזים רק בגללה (כי אחרת הם היו מתחפרים בביצורים, ולא קופצים אל הקרב המסוכן). היא קשורה אמנם למצפון – לכאורה החלק הפנימי ביותר שלנו – אבל מתפתחת תמיד מול מבטו המגנה של אדם אחר. כשאנחנו חוטאים לעצמנו, איננו מרגישים אשמה: אנחנו מרגישים פספוס, כעס, ייאוש, תיעוב עצמי, מנעד שלם של תחושות – אבל אשמה היא לא אחת מהן. אשמה היא תחושה אחרת – התחושה שעשינו רע לאדם אחר; שאכזבנו אותו, שלא עמדנו בציפיות שלו או בתפקידנו בכל הנוגע אליו. אפילו בסיפור גן העדן – ההוא שהמציא את האשמה – אדם וחווה מתחילים להרגיש רע רק כשמבטו הבוחן של אלוהים נח עליהם, מוכיח אותם. האשמה קשורה יותר מכל לנורמות: מה מקובל לעשות, מה לא מקובל לעשות; מה זה אומר להיות בתפקיד הבת, האם, בת הזוג, החברה (הוסיפו בעצמכם את הצ'ק ליסט הנראה לכם ראוי) ומה אנחנו לא ממלאים מתוכו.

רק שלא יידעו

שנית, כמו שמגלה לנו סיפור גן העדן (שבינינו הוא סיפור הגיהינום: הסיפור על הגבר והאשה שהיה להם הכל, ואיבדו הכל בהחלטה שגויה אחת) יש קשר הדוק בין אשמה לבין בושה. כי אם האשמה נובעת מכך שנהגנו בניגוד לכללים המקובלים בחברה שלנו, הרי הצעד הבא הוא לפחד שהחברה תדע. רק ברגע שאלוהים שואל את חווה ואדם מה העניינים איתם – הם מתחילים להתבייש. כך גם אנחנו: ברגע שאנחנו חשים אשמים, מתלווה לכך פחד "שיידעו". פחד שמי יידע? כל מי שעלול לשפוט אותנו כמו שאנחנו ממילא שופטים את עצמנו: וכך אנחנו מתביישים שהשכנה תשמע אותנו צועקים על הילדים; חוששים שהבעל יידע שאנחנו מעדיפים חופשה עם חברה על פני חופשה איתו, מתביישים שהבוסית תדע שלקחנו מהעבודה מהדקים ולא החזרנו. אגב, רובנו בוחרים להלביש את השפיטה העצמית שלנו על אדם מסויים, ולפחד בעיקר שאשמתנו תיוודע לו: גם אם אנחנו יכולים לחיות עם כך שהחברה הטובה תדע שבארונות שלנו יש קורי עכביש ומתחת למקרר מתגלגלים תלתלי אבק, נתבייש שהשכנה עם הבית המושלם תדע מזה.

מאשמה להאשמה

שלישית, שמתי לב שאשמה קשורה ישירות להאשמה: בכל פעם שאנחנו מאשימים מישהו אחר, אותה אצבע מאשימה מופנית בעצם אל החזה שלנו. כי אם נשים לב, אנחנו מאשימים כשהברירה האחרת היא להיות אשמים בעצמנו: אם אנחנו כועסים על הילד שלא האכיל את החתולות, משהו בתוכנו אומר "אני הייתי צריכה להאכיל אותן" או "אני הייתי צריכה לשים לב שהן לא אכלו". בכל פעם שתחושת האשמה הופכת קשה מנשוא, אין לנו ברירה אלא להעיף אותה באלגנטיות על מישהו אחר ("אם לא היית מביא אותי לזה, לא הייתי מתפרצת עליך. אתה פשוט מוציא אותי מהכלים").

כל העבר לפנינו

ורביעית, שמתי לב שהאשמה קשורה תמיד לעבר. כמעט אף פעם אנחנו לא מרגישים באשמה במלוא חריפותה תוך כדי אירוע: אם היינו מרגישים בה, היינו מפסיקים לעשות את מה שאנחנו עושים (או עושים את מה שאנחנו לא עושים). כלומר, האשמה היא הסתכלות ביקורתית ושיפוטית מהיום – אחורה.
למה בעצם אנחנו מרגישים את האשמה רק בדיעבד? כי גם אם בזמן אמת קולה של האשמה נשמע, באותו רגע קיימים כנראה קולות אחרים שמשתיקים אותו: העייפות גוברת על הרצון לבלות זמן עם בן הזוג; לחץ הזמן גובר על הרצון להתקשר לאמא; הכעס גובר על הרצון להקשיב לילד בסבלנות.

מעגל קסמים

אלא מה? מרגע שהאשמה כובשת לה את מקומה – בדיעבד, אבל בטוח – נורא נורא קשה לצאת ממנה. כי באשמה יש משהו ממכר, דומה לדחיפת הלשון לשן מתנדנדת, או לחיטוט בצלקת כואבת: מה עשיתי. למה לא עשיתי. איך זה קרה לי שוב. מה חשבתי לעצמי. למה אני לא יכולה להיות כמו. מה בכלל עבר לי בראש.
קשה לצאת מהאשמה, מכיוון שהיא עוסקת במה שלא ניתן לתיקון: העבר. קשה לצאת ממנה גם מפני שהיא מספקת לנו פרס ניחומים: הערכה עצמית. היא כאילו אומרת: "נכון שאת אמא רעה מפני שהתפרצת על הילד שלך, אבל את גם אמא טובה כי עובדה שאת מרגישה אשמה".
ודווקא פרס הניחומים הזה, שמקבע אותנו אל האשמה, הוא הגרוע מכל: כי הוא לא מאפשר לנו לבחון באמת את הדברים, ולשאול את עצמנו לעומק: האמנם יש מקום להרגיש כך? האם באמת אני עושה משהו לא נכון? ואם כן, מה אני יכולה לעשות היום כדי לפעול אחרת מחר?

מנגנון כוזב

כי באשמה כמו שרובנו חווים אותה בדרך כלל, יש מנגנון כוזב: ראשית, היא כמעט תמיד קשורה לנורמות שלא בחנו עד הסוף, לעומק, אלא קיבלנו כמובן מאליו ("אמא תמיד צריכה להיות קשובה לילדיה"; "אדם ישר לעולם לא משקר").
שנית, היא גורמת לנו להיות פחות אותנטיים, מכיוון שאנחנו עסוקים בבושה, שמביאה להסתרה. האשמה יוצאת מתוך הנחה שרק אנחנו כאלה: רק אנחנו משקרים, רק אנחנו מתפרצים, רק אנחנו מתפתים. ולכן עלינו להפסיק להיות מי שאנחנו; ממש לחתוך מאיתנו חלקים של העצמי שאינם נראים לנו ראויים, כדי להיות כמו איזה "כולם" דמיוני לחלוטין.
ורביעית, האשמה שופטת את העבר מנקודת המבט של ההווה – שזה חוסר כבוד מוחלט לשיקול הדעת שהיה לנו בעבר. מי אמר שאנחנו מבינים היום טוב יותר מכפי שהבנו לפני שעה? לפני שעה המציאות סביבנו היתה מסויימת. כרגע היא אחרת. למה שלא ניתן קרדיט לשיקול הדעת שהיה לנו קודם?
ורביעית, האשמה יוצאת מתוך הנחה שאנחנו יודעים מה טוב ומה רע, לא רק לגבי עצמנו, אלא גם לגבי אחרים. שברור לנו שהילד ייצא ניזוק מכך שצעקנו עליו. שברור לנו שהחברה תיפגע מכך שלא נחלצנו לעזרתה. שהעולם ייצא רע מכך שנחשפו חלקים מסוימים באישיות שלנו.

אמנות החיים

אבל מי אמר שאנחנו כאלה מבינים? אולי מה שמכונה בתטא הילינג "טובתם הגבוהה והנעלה" של האחרים דווקא תצא נשכרת מכך שהתפרצנו, שפגענו, שהתפתינו ליצרינו או לכעסנו? אולי לא נכון להקשיב לצו החברה, האמיתי או המדומין? אולי נכון יותר לתת קרדיט לשיקול הדעת שלנו בעבר?
אני לא מציעה לוותר על כללי המוסר. חס וחלילה. אני רק מציעה לוותר על האשמה, שמקבעת אותנו להלקאה עצמית. ומה שקשור להלקאה עצמית לעולם אינו יכול להיות קשור לצמיחה. הצמיחה היא תמיד חיובית, שמחה, מלאת תקווה.
מה שיכול לעזור הוא להיצמד לרגע לאבחנה של הפסיכולוג אריך פרום, שהבחין בין "מצפון מרותי" ל"מצפון הומניסטי": מצפון מרותי, טען פרום, הוא "קולו המופנם של בעל המרות החיצוני: ההורה, המנהיג, אנשי הדת, דעת הקהל". במילים אחרות, הוא הקול המופנם של כל אדם חיצוני שאנחנו פוחדים להמרות את פיו ושואפים למלא את רצונו. קולות אלה הופכים ל"שוטר פנימי" שחי בתוכנו, ומייצר אשמה כמו שהאיראנים מייצרים נפט. זהו קולו של הפחד מדעתם השלילית של אחרים: "אני לא שווה". "יצחקו עלי". "יבוזו לי".
המצפון ההומניסטי, לעומת זאת, הוא מה שפרום מכנה "תזכורת של האדם לעצמו, התגובה של האישיות כולה לתפקודה התקין או לחוסר תפקודה. השופט העצמי שבודק כיצד אנו מתפקדים כבני אנוש; הידיעה העצמית של האדם בהצלחתו או כשלונו באמנות החיים". במילים אחרות, זה מה שאנחנו מכנים "קול פנימי". קשה לשמוע אותו, כי הוא מדבר בשקט, שלא כמו קולו הרועם של השוטר המופנם. הקול הזה תמיד מדבר בחיוב, ותמיד מלא תקווה.
הקול הזה אינו מאשים: הוא רק שואל בעדינות: "מה בדיוק רצית? כיצד הפעולות שלך משרתות את מה שרצית? מה רצוי לכוונן כדי להיות בקירבה גדולה יותר לרצון?"
ויותר מכל, הקול הזה שואל: "בינך לבין עצמך, ובלי קשר לאף אחד אחר בעולם, מהי התחושה שלך בקשר למעשיך? האם זה מרגיש טוב? האם זה מרגיש רע? איך זה מרגיש ממש כרגע – לא בדיעבד?"
כי הקול הפנימי נמצא איתנו בכל רגע ורגע. הוא אינו שופט קפדן שיושב בקפלטו הלבן, נישא ומורם מעם, וגוזר את דיננו, השפלים והעלובים. הוא חבר טוב, צמוד, שמחזיק בידינו ומלווה אותנו בעדינות אל מחוז חפצנו. בלי אשמה, בלי האשמה, בלי דין. מה שנקרא, בא באהבה.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

על מה אנשים חשים אשמים? אם רוצים להיעזר בנומרולוגיה קבלית, אפשר להסתכל על כמה היבטים:
ההיבט הראשון הוא הפער בין אופיו של האדם, כפי שהוא מסתמן בתאריך לידתו, לבין הציפיות החברתיות ממנו, הבאות לידי ביטוי בשם שקיבל מהוריו. אדם שכל כולו האנרגטיות והחומרנות של ה-8, למשל, שנושא שם בעל ערך נומרולוגי 7 (מופנמות, עומק, רוחניות, שיקול דעת) יחוש אשם בכל פעם שייתן דרור לרוחו הסוערת ולאינסטינקטים שלו, או ירדוף אחרי הכסף.
ההיבט השני הוא הניגוד בין יום הלידה (התכונות החיצוניות שלנו, כרטיס הביקור הרשמי שלנו) לבין חודש הלידה (התכונות הפנימיות, שמתגלות בעיקר במצבי לחץ). אדם שנולד ב-9 (או ב-18, או ב-27) לחודש מצפה לעצמו לנתינה אינסופית. אבל אם הוא נולד בחודש שערכו הנומרולוגי 1 (ינואר או אוקטובר) הוא יכעס על עצמו בכל פעם שהלחץ מביא אותו לשים את האינטרסים של עצמו בראש סולם העדיפויות.
ההיבט השלישי קשור לפסגות שלנו; הציוויים שעלינו למלא בחיינו. הפסגות שאיננו ממלאים הן סוג של חור שחור אצלנו; עניין מעורר אשמה וחרטה. במיוחד זה כך אצל גברים, שאמורים למלא לא רק את פסגותיהם שלהם, אלא גם את אלו של האשה: גבר שאינו ממלא את ציוויי פסגותיה של אשתו (כלומר, אינו ממלא את צרכיה), עלול לחוש על כך אשמה, שתהפוך לעיתים להאשמה.
איך נדע איך לפתור את האשמה, ומוטב אפילו להיפטר ממנה? ייעוץ נומרולוגי יכול להראות לנו שכל אלה הם חלקים בלתי נפרדים ממי שאנחנו, ולסייע במציאת הקשר הסולח והאוהב בין חלקינו השונים.

ולסיום: כבר שבוע אני מסתובבת עם השיר הזה בראש (ובאם.פי). פתאום קלטתי שהוא מדבר בדיוק על זה: האשמה, סליחה, אהבה. איזה עונג