כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

ביקורת בונה? אין דבר כזה

פוסט ובו הסבר למה ואיך צריך להפסיק לבקר את עצמנו ואת הסביבה, וכמובן: נומרולוגיה קבלית

יש לי נטייה קלה – קלילה ממש בעצם, כמעט בלתי מורגשת – לתקן את האנשים מסביבי. פשוט נורא נורא חשוב לי שהכל יהיה אצלם פיקס. למענם כמובן. כזו אני: צדקת גמורה. "המכנסיים שלך לא מתאימים לחולצה", אני מודיעה לילד, כי הרי תפקידי ללמד אותו איך לא יוצאים מהבית. "זייפת כרגע", אני מביאה לידיעת הילדה השוקדת נואשות על הגיטרה שלה. "נו, באמת, לא אומרים כזה דבר לילדים" אני נוזפת בבעלי (נכון שהוא מחנך. ועוד כזה שכולם רוצים לשלוח אליו את הילדים שלהם. אבל הרי ברור שהוא לא מבין בחינוך כאחת כמוני, שלמדה באוניברסיטה, נו, אה, יחסים בינלאומיים). הסיבה היחידה שאני לא מתקנת כל "שתי שקל" "שבע בנים" או "אני נותת לו" שמופרח לאוויר, היא שאפילו אני לא יכולה להיות בכל מקום.
שיהיה ברור: אני עושה את זה מתוך אכפתיות. אין לי שום צורך בעולם לתקן ולשפץ זרים. התוצאה היא שהקרובים אלי זוכים לכפות גדושות משיקוי הקסמים של הביקורת שלי, שאמור להפוך אותם גדולים יותר, מוצלחים יותר, טובים יותר. בחיי, ממש קשה לי להבין למה הם מעקמים את הפרצוף: מה, מר?
ומכיוון שאדם קרוב אצל עצמו יותר מכל, בוודאי לא תתפלאו אם אספר לכם שמי שמקבל כמויות גדולות מכל משיקוי הקסמים הירקרק שלי, הוא כמובן אני. "איך אמרת את זה?" אני מתפתלת חדשות לבקרים. "איך עשית את זה? איך יכולת להיות כל כך חסרת רגישות / טיפשה / חסרת טעם / מיותרת"? כך אני לוחשת לעצמי, ועצמי מורידה את הראש, נכלמת, ומייחלת לאיזה חור להיבלע בו (אין לה. אני כבר תפסתי). השכם והערב, במסירות ובדייקנות של שנים, אני משננת לעצמי שאני צריכה להיות רזה יותר, רגישה יותר, חכמה יותר, סובלנית יותר, אימפולסיבית פחות. ואיכשהו, שום דבר לא זז!

למה ככה?

ההבנה הגיעה, כמו רבות מההבנות הגדולות בחיי, בזכות בעלי, ובלי שהוא בכלל התכוון או ידע שהוא עתיד למוטט תפיסת עולם סדורה של שנים (מה שנים: דורות על גבי דורות של ייקים פרפקציוניסטים).
הוא שמע שיחה ביני לבין הילד הצעיר, וכך, בהיסח הדעת, אמר לי: "את יודעת, זה היה נהדר, איך שדיברת איתו. איך היית סבלנית".
באותו רגע כמובן רחב וגאה לי הלב. אבל מה שהיה מדהים, היה ההשפעה שאחרי: במשך יומיים תמימים המשכתי להחזיק בסבלנות המבורכת. מה שלא עשו טונות של גינוי עצמי, עשתה מחמאה אחת.
מה קרה פה בעצם, שאלתי את עצמי, והיא, באומץ, יצאה מהחור שפיניתי, והודיעה לי שהכל שאלה של מיקוד.
"מה זאת אומרת?" שאלתי אותה. "זאת אומרת שהכל תלוי בנקודה שבה את ממקדת את תשומת הלב שלך", היא ענתה. "כמו שחשבת כל החיים, בהחלט צריך להעיר את תשומת הלב שלנו כדי שנעשה שינוי, ולמקד אותה היטב. רק להבדיל ממה שחשבת, הדרך היא לא למקד אותה במה ששגוי וצריך לתקן, אלא במה שנעשה כראוי כבר עכשיו. כשאת מסבירה איך כן, אפשר באמת להבין ולגדול. כשאת מסבירה מה לא, זה רק מקטין, מבלבל וכובל לדפוס הישן. זה כמו שאי אפשר ללמד לנגן שיר דרך התווים שלא מופיעים בו. אם את רוצה ללמד מישהו לנגן "סול", תראי לו. אל תגידי לו שזה לא "לה".

אין "לא" בעולם

המטפורות המוסיקליות של עצמי (עצמי מאד מוסיקלית, אבל מלאת ביקורת עצמית על הביצועים שלה, ככה שהיא לא ממש מוארת כמו שאולי נדמה),  יכולות להסביר את אחת הקלישאות הידועות של עולם הניו-אייג' – הקלישאה שגורסת כי תת-המודע שלנו לא שומע "לא". לכן כשאנחנו אומרים לעצמנו "בפעם הבאה לא נכעס", תת המודע שומע "בפעם הבאה נכעס", וכשאנחנו משננים לעצמנו "אני לא אהיה שמן יותר", תת המודע שומע "אתה תישאר שמן ועוד איך, בטטה שכמוך. ועכשיו, רוץ להתנחם באיזה שוקולד. באמת, צורה לך". משום כך, מדגישים מאמנים / מורים רוחניים / חובבי דמיון מודרך, להקפיד על כך שהצהרות חיוביות שנשנן לעצמנו, יהיו מנוסחות בצורה חיובית. "יש לי המון כסף" במקום "אין לי מינוס", לדוגמה.
המיקוד ב"מה שלא" משאיר אותנו במקום שבו אנחנו לא רוצים להיות. הלקאה עצמית לא גורמת לנו לגדול, לשמוח, להרחיב את הלב. גם אם אנחנו עושים שינוי מתוך הלקאה עצמית, זה שינוי זמני – כי אנחנו עצמנו לא השתנינו. נותרנו קטנים, מכווצים, סובלים.
שינוי יציב הוא תמיד תוצאה של גדילה: כשנרגיש עשירים, שמחים ובעלי ערך, השינוי במציאות החיצונית יקרה מאליו. כשהאנרגיה שלנו תשתנה, כבר לא נזדקק לדפוסים הקודמים. מי שאוהב את עצמו שם לב למה שהוא לובש. מי שנהנה מהנגינה שלו ימשיך עד שימצא את הצליל הנכון. מי שמרגיש בטוח לטעות – עם הילדים, עם בן הזוג, עם כל אחד אחר – ירגיש בטוח גם לתקן.

אני כן, כן, אני כולי כן

ולכן, מחמאה אחת יכולה לעשות את מה שטונות ביקורת לא יכולה. המחמאה ("כמה התלבשת יפה", "איך דיברת מקסים", "תראי כמה סבלנות הייתה לך") מראה לנו בו זמנית שני דברים חשובים: האחד, היא ממקדת אותנו במקום שבו אנחנו רוצים להיות. היא גורמת לנו לשים לב להלך הרוח ולסיטואציה שבה אנחנו רוצים להיות כל הזמן. היא מפנה את תשומת לבנו להרגשה, למחשבות, להתנהגות שהיו לנו באותו רגע.
שנית, היא מראה לנו שאנחנו יכולים. שזה לא נבצר מבינתנו, מגופנו, מכוח הרצון שלנו. אם פעם אחת כבר ניגנו את התו הנכון, הרי אין סיבה שלא נגיע אליו שוב. ושוב. ושוב.
מכיוון שרוב העולם עדיין מאמין בביקורת, אפשר לחדול מלחכות לשינוי בחוץ, וכרגיל להתחיל משינוי בפנים. להפסיק לאלתר לומר לעצמנו מילים רעות ולהלקות את עצמנו. פשוט לשתוק בכל פעם שמשפטים שגורים כמו "אני נראית נורא" או "אני כזה טיפש" עומדים לצאת לנו מהפה. לזכור שכל גינוי עצמי עוצר אותנו, ולעבור למקד את תשומת הלב ברגעים שבהם השגנו שינוי, ולו קטן: "תראי איך התאפקת כרגע לא לכעוס", "כמה חוכמה הייתה במשפט שאמרת כרגע". למה לא, בעצם?

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

לפי נומרולוגיה קבלית, הביקורת קשורה למספר 4. אנשי 4 (ילידי ה-4, ה-13 וה-31 לחודש, או אלה שנתיב הגורל שלהם הוא 4) באו לעולם, בין השאר, כדי לעסוק בפיקוח ותיקון. הם אלה שרואים כל פרט, שמים לב לכל משגה, ולרוב נוטים מייד להעיר עליו. לא במקרה, רבים מהם קשורים לתחום החוק והמשפט, לכוחות הביטחון שאמורים לאכוף את החוק ולעולם החשבונאות.
מכיוון שאלוהים, כידוע, נמצא בפרטים, אין פלא שאנשי 4 נוטים לא פעם להיות מחוברים לאלוהות, ולהפתיע בתובנות נבואיות.
מצד שני, להיצמדות לפרטים ולביקורת יש מחיר: ראשית, אנשי 4 נוטים לא פעם לחשיבה מרובעת, עקשנית ולא גמישה. הם נתקעים בפינות, מטפסים על עצים גבוהים של עקרונות, ולא תמיד יודעים איך לרדת משם.
שנית, ההיצמדות שלהם לביקורת, פיקוח, בדיקה וחשדנות, הופכת אותם לא רק לבודקים ומבקרים – אלא גם לנבדקים ומבוקרים. במיוחד זה כך כאשר לאנשי 4 יש גם פסגה 4: או אז, הם צפויים לביקורת קבועה שנשלחת אליהם מלמעלה, ותופסת אותם "על חם" בכל שגיאה או סטייה מהמסלול. זה אמנם לא נעים במיוחד, אבל המערכת האלוהית / יקומית בסך הכל משקפת ומבטאת את השקפת העולם הפנימית של אנשי ה-4 (איך נמנעים מזה? אבחון נומרולוגי מקיף יכול להציע כמה דרכים, אבל בסופו של דבר, העבודה תמיד נשארת בידיו של האדם עצמו).

ולסיום, שיר אהבה שנשיר לעצמנו (מבית "גלי". כזו אני. קיטשית. סליחה, חובבת רוך ורומנטיקה).

Just the way you are