כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
(או: מה עושים כשהתכניות שלנו הולכות לעזאזל) לפני כמעט שלושים שנה, עמדתי ממררת בבכי במשרד קבלת התלמידים באוניברסיטת תל אביב. רגע לפני כן עוד הייתי בדרך לחלום שלי: ללמוד בעיר הגדולה. לחיות חיים סטודנטיאליים מלהיבים. להכיר סוף סוף את העיר שפינטזתי עליה. כל מה שהפריד ביני לבין החלום שלי הייתה עובדה קטנה אחת: איחרתי להגיע …
בקיץ לפני 18 שנים הפקדתי אותה בידיה הגרומות של מטפלת שלא הכרתי. והלכתי מהפעוטון, בקושי מצליחה לסגור את השער לפני שהדמעות פרצו. "איך אני אדע אם יהיה לה טוב?" בכיתי לחברתי י'. "איך היא תסתדר שם? היא הכי צעירה. היא עוד לא הולכת אפילו. איך אני יכולה לחזור הביתה ולהשאיר אותה ככה?" "היא תהיה בסדר", …
או: איך התחילה לי פתאום יצירה מתוך העצירה אני מתנסה עכשיו בעצירה. מאז שחזרתי מהודו, לפני חודש, החיים שלי פה קיבלו קצב של הודו. דברים לא קורים במהירות שאני רגילה. אני לא פועלת במהירות שאני רגילה. אני צריכה שקט. המון שקט. הרבה פחות צמאה למגע אנושי, הרבה יותר צמאה לזמן בהייה וחלימה בהקיץ. ועד כמה …
לפעמים אני רואה סימנים. צירופי מקרים: שם של רחוב שזהה לשם של ספר שחשבתי עליו. חבר שעלה בזיכרוני ופתאום פוסע מולי במעבר חצייה בתל אביב. חברה שמצלצלת בדיוק כשחשבתי להתקשר אליה. מסר במילים: שיר ברדיו שמדבר בדיוק על מה שאני עסוקה בו; משפט מקרי בשיחה שעונה בדיוק על מה ששאלתי את עצמי רגע קודם. חיזיון …
ובמילים אחרות: ללמוד להקשיב למה בא לי ומה לא אף פעם לא גלשתי בים (את האמת? אפילו סאפ לא עשיתי). אבל ככה אני מדמיינת את התחושה: לאתר גל, לרכוב עליו, למעלה למעלה, בקצף וברסס, עד שהוא מסתיים, ליפול איתו בחזרה, ואז לחפש אחד חדש, ושוב הכל מהתחלה, צוהל ופראי ומלוח. אף פעם לא הייתי ציפור, …
פוסט יום הולדת, אלא מה זו הייתה אחת השנים העצובות ביותר בחיים שלי. ואחת הטובות ביותר. זו הייתה שנה של סערה אחת נמשכת. שנה שבה הייתי חשופה לצער גדול. אנשים סביבי חלו. חלקם החלימו. חלקם לא. שנה שבה ראיתי אנשים סביבי עושים את הכל עבור אלה שהם אוהבים. שנה שבה ראיתי אנשים בגדולתם בעת צערם …