כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

בלי חשבון

למה השנה לא עשיתי חשבון נפש, אבל כן בחנתי כליות ולב

השנה לא עשיתי חשבון נפש ביום כיפור.
אלוהים יודעת שהתחשבנתי עם הנפש שלי מספיק. ירדתי עליה ונזפתי בה וכעסתי עליה וביקשתי ודרשתי והעמדתי גבולות.
די לה, לנפש שלי, בחשבונות. לא רוצה לבוא איתה חשבון, כמו שאני לא רוצה לבוא חשבון עם אף אחד אחר. מיציתי את העניין הזה, של מערכות יחסים מבוססות חשבונות. של "מה עשית בסדר" ו"מה לא עשית בסדר"; של "איך יכולת" ו"אני לא הייתי מעלה על דעתי במקומך". של "אבל סיכמנו", ויותר גרוע – של "ציפיתי ממך ואכזבת אותי".
תודה רבה. מערכות היחסים האלה מתבקשות להישאר מאחוריי. עם כולם, ובוודאי שעם הנפש שלי.

עשתה את המכסימום

ראשית, כי אני יודעת באמת ובתמים שהנפש שלי עשתה את המכסימום שהיא יכולה. בכל רגע נתון. וברגע שהיכולות שלה גדלו, היא עשתה יותר.
ובכלל לא רלבנטי מה עשו בשבילה בזמן הזה השכל והגוף והאגו שלי. היא זו היא, והם זה הם. וכן, הנפש שלי תמיד הייתה קצת יותר אינפנטילית מכל השאר (תודה להוריי שהבינו את זה והתעקשו לא להקפיץ אותי כיתה. מאז אני מנסה בדבקות להדביק את הפער).
אז כן, נפשי לא תמיד עמדה בקצב. אבל היא נותנת את מה שיש לה, ולומדת (בקצב שלה!) לבטוח ולפתוח ולתת אמון. בעצמה, וגם באחרים. אז לבוא איתה חשבון על כל הפעמים שבהם היא התכווצה והתפרצה והתקמצנה וחשדה ונעלבה והעליבה? זה כמעט כמו לגעור בתינוק על הפעמים שהוא נופל בדרך ללימוד ההליכה.
ואני לא מתכוונת לגעור בה. רק להגיד לה כל הכבוד שהיא ממשיכה לנסות, גם אם כואב לה בברכיים מרוב נפילות (לנפש שלי יש ברכיים, וכמו אחרונת הדוגמניות היא הכי שונאת אותן מכל הגוף שלה. וגם המרפקים לא לטעמה). ולתת לה את מיטב התנאים לגדול ולהיות טובה – לעצמה ולאחרים (ממליצה כאן מאד על הקורס הזה, שעשה לי ולנפשי טוב ממש). ולהזכיר לעצמי שאין שום טעם לעסוק במה שהיה. רק במה שיהיה, ובמה שיכול להיות.

בסיס של אהבה

ואני לא רוצה לבוא חשבון עם הנפש שלי, מפני שכמו שחידדה לי המורה שלי, ניצה יניב, התחשבנות שייכת למערכות יחסים כלכליות. ל"תן וקח" עסקי. כשבסיס ההתקשרות הוא ערך: כמה שווה לך להיות איתי, כמה שווה לי להיות איתך. התחשבנות, במילים אחרות, היא העמדת תנאים.
ואילו במערכות יחסים אישיות, הבסיס הוא אחר לגמרי. הוא בסיס של אהבה ללא תנאי: "אני רוצה להיות איתך בלי קשר לכמה שזה שווה לי". (פעם אמר לי בראיון פרופ' צחי בן ציון משפט בלתי נשכח: 'אהבה זה למרות ולא בגלל').
ואני ונפשי – אין לנו עסקים ביחד. היא עמיתה למסע, לא שותפה בחוזה. ואם יש לה חוסר במשהו, לנפש שלי, הרי זה חוסר בתחושה העוטפת, הרחמית, הרחומה, של אהבה ללא תנאי. ובכל פעם שאני באה איתה חשבון, אני רק מגדילה את החוסר; מכווצת אותה עוד יותר.

בוחנת כליות ולב

אז השנה לא עשיתי חשבון נפש, אבל המשכתי לעשות את מה שחביב עלי לאחרונה: לבחון כליות ולב.
לא במובן המייסר והמחפש שגיאות, אלא בדיוק להיפך. אני בודקת את הלב שלי ושואלת מה מרחיב אותו. מה משמח אותו. מה יגרום לו לקבל כל דבר שמגיע בשמחה, בידיעה שהכל בסדר.
ואני בוחנת היטב את הכליות שלי, שלפי הרפואה הסינית הן משכן הצ'י, כוח החיים (כמה יפים בעיני החיבורים האלה, שאני נתקלת בהם לא פעם, בין הביטויים העבריים לרפואה הסינית). ושואלת: מה את רוצה? מה את באמת באמת רוצה? מה בא לך בתשוקה חמה, מלהיבה, מתפרצת? מה תרצי לתת לאחרים בלי קשר למה שקיבלת, אלא רק כדי לבטא את עצמך?
לפני שלוש שנים גיליתי שהבלוג הזה עושה לי את זה. אם הייתי משתמשת בו כדי לקבל משהו (כאמצעי שיווקי, למשל) כבר מזמן הייתי מפסיקה. זה בטח לא כלכלי, הכתיבה הזו. אבל היא השיעור השבועי שלי. היא הדבר שאני עושה למען עצמי, כדי לשמח את עצמי, כדי לגדול. למרבה המזל, מתברר שהוא עושה אותו דבר לעוד אנשים.
בחודשים האחרונים גיליתי שהרצאות מביאות לי אותו עונג. שעד כמה שאני מתחבטת בכתיבתן, הן מקפיצות אותי קדימה כשאין לי ברירה אלא ליישם את הכלים שפיתחתי (בכל זאת, לא נעים), ושאני שואבת עונג לא יתואר מהמפגש עם הקהל.
אז עכשיו, כששני הכלים האלה נכנסו לשגרה (פוסט בכל יום ראשון, הרצאה בכל יום חמישי אחרון בחודש) אני בוחנת את הכליות שלי כדי לקבל תוצאות נוספות.

מערכת לא מתחשבנת

כי זו מערכת היחסים שאני רוצה עם עצמי: מערכת לא מתחשבנת. מערכת שמוכנה לקבל כל מה שהעולם נותן לה בשמחה גדולה, ושבוחרת מה לתת לו בחזרה מתוך רצון. ומתוך הקשבה פנימה: לא "כי צריך" ולא כי "את לא בסדר אם לא תתני". כן מתוך שאלה בלתי פוסקת: "זה מה שאת יכולה? או שאולי לא שמת לב ואת כבר יכולה יותר"?
וזו מערכת היחסים שאני רוצה עם האנשים סביבי: מערכת נטולת חשבונות. כזו שבה אני לא בודקת מה הם נתנו ומה לא. רק מאמינה שהם עושים את המכסימום שהם יכולים בכל רגע נתון. ושאם הם היו יכולים יותר, הם היו עושים יותר.
ובעיקר, מערכת שבה אני לא בודקת מה הם נתנו ומה לא כדי לדעת מה אני צריכה לתת (אם הוא נתן כך וכך – אז גם אני צריכה לתת שווה ערך). כי מה הקשר? אם הוא יכול לתת שפע במקום מסוים, ואני יכולה לתת רק שפע מינוס ארבע, כי האזור הזה עוד קטן ומכווץ אצלי – למה אני צריכה לתת אותו דבר?
ואם אני מסוגלת לתת תועפות בתחום אחר, וזה שמולי לא – למה זה אומר שאני צריכה לתת פחות? כדי שיהיה פייר? הו, לא. זה עובד בדיוק הפוך.
אני רוצה לתת בדיוק בהתאם למה שמתאים לי. לא בהתאם למה שמתאים לאחרים. ולקבל את העובדה שהם עושים אותו דבר. לתת דרך הכליות. לקבל דרך הלב. ולתת לנפש מנוח.

נ.ב. 1: אם גם אתם רוצים להפסיק להתחשבן עם עצמכם (או עם אחרים), ומרגישים שאתם מקבלים החלטות על סמך "לא נעים לי"  או "אני אראה לו" במקום על סמך מה שאתם באמת רוצים; או אם אתם לא סגורים על מה בכלל אתם רוצים – מוזמנים אלי לפגישת ייעוץ או טיפול תטא הילינג. כך שבשנה החדשה הזו תוכלו להפסיק לחוש מוסר כליות וכאבי לב, ובמקום זה תוכלו פשוט לדבר עם הכליות או הלב ולשאול מה העניינים שם.

נ.ב. 2: ובינתיים, כשאני נקלעת לתוך איזו התחשבנות מהעבר, אני מזכירה לעצמי שהכל עובר, והעיקר שנישאר יחד (השיר מוקדש לאהובתי המטיילת מ'. כשאת רחוק, יש לי פחות למי לספר)