כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

בת שתים עשרה הייתי

פוסט ובו ידובר: על התבגרות, על תסכולים ועל נומרולוגיה קבלית

בשבוע האחרון התחריתי עם הבת שלי מי תהיה יותר בת 12, כולל הג'סטות האופייניות לגיל הזה (שתיקות, היעלבויות, פרצופים חמוצים וטריקת דלתות). אני לא גאה בזה, אבל נראה לי שאני ניצחתי. האמת? לא חוכמה גדולה: יש לי הרבה יותר ניסיון ממנה. זו הפעם הראשונה שהיא בת 12. אני בת 12 פלוס-מינוס כבר 31 שנים.
לצערי, זה לא הדבר היחידי שאני לא גאה בו. דווקא ככל שהעבודה הפנימית שלי מתגברת, אני רואה ביתר בהירות את כל התכונות שעדיין לא השגתי, את כל השקרים הקטנים שאני משקרת לעצמי, את הזיופים, את הצרימות. דווקא אותה עבודה פנימית אינטנסיבית (בעיקר באמצעות הבלוג הזה, שמכריח אותי אחת לשבוע להתיישב ולהביט לעצמי ולכם בעיניים), מביאה אותי לראות יותר ויותר את היעד: איך הדברים צריכים להיות. איך אמור אדם נאמן לעצמו ולמהותו לנהוג. והראיה הזו מעמידה אותי בעל כורחי מול המציאות הקיימת – מול כל הדברים שאני לא. עוד לא, ואולי לעולם לא. הפער הזה לפעמים מצחיק אותי (בעיקר כשאני מסבירה לאנשים אחרים למה לא עובד להם מה שהם עושים, ופתאום קולטת שאני בדיוק כמוהם), אבל בעיקר מעמיד אותי מול התסכול המתמשך, העמוק, של הביקורת העצמית.
***
"אם את לא אוהבת את הדפוס שקיים אצלך כרגע, למה את לא משנה אותו?" שאלה אותי חברתי החכמה א', כשהגעתי אליה עטופה באותו תסכול עמוק של חוסר ההתקדמות. עמדתי להתחיל להסביר לה שאי אפשר, שזה לא יתקבל, כשהבנתי פתאום שזה לא העניין: זו אני שעוד לא מסוגלת להרפות.
"בטוח שאת לא מסוגלת להרפות?"
"בטוח שכרגע לא".
"אז למה שלא תקבלי את עצמך כמו שאת כרגע?" שאלה א' וחיבקה אותי.

להחזיק במקל משני קצותיו

למה בעצם? כנראה בגלל שככה התרגלתי: לעשות ולכעוס על עצמי. להחזיק במקל משני קצותיו. ואולי בגלל שלא קל להרפות מהביקורת העצמית, מהאשמה, מייסורי המצפון: ראשית, מפני שהם שם. אנחנו מזהים שסטינו מהדרך. רואים את היעד מרחוק, אבל לא מסוגלים להגיע אליו, והוא נוצץ לנו מרחוק כמו מגדלור, מנגד נראה אותו ואליו לא נגיע. ובכל זאת איננו מסוגלים להסיט את המבט.
שנית, מפני שההלקאה העצמית היא סוג של פרס ניחומים שהתרגלנו להשתמש בו ברגעים הקשים של העמידה מול עצמנו. הם כאילו אומרים: "אמנם נהגת שלא כראוי, אבל הי, לפחות את רואה את זה! וזה עושה אותך ממש בסדר! אם לא היית רואה – אז זה אומר שאת לא מפותחת. אבל כל את מלקה את עצמך, שיחקת אותה." וככה אני מתנהגת כמו בת 12 וכועסת על עצמי, וסביבי אנשים מעשנים וכועסים על עצמם, אוכלים יותר מדי וכועסים על עצמם, מדברים בתוקפנות וכועסים על עצמם.
אלא שההלקאה העצמית לא מקדמת לשום מקום: היא רק מורידה את רמת האנרגיה שלנו מטה-מטה, כמו שכל ביקורת עושה. היא לא מאפשרת לנו לאגור כוחות כדי לעשות שינוי – כל שינוי שהוא. היא מותירה אותנו חבולים ופצועים, כשירים פחות להתמודד מול האתגר שבתוכנו, מסתובבים בלופים אינסופיים בכלוב העכברים שבנינו לעצמנו.

לצאת מהמעגל

אז מה כן? אני מאמינה שהתשובה היא להישיר מבט אל הדפוס שבתוכו אנחנו כלואים, ולשאול בכנות: האם אני מסוגלת לצאת ממנו כרגע? האם אני רואה דרך להרפות ממנו, לעבור לדרך אחרת? לפעמים, עצם השאלה תציף מוצא, נתיב לא מוכר אל היעד, שלפתע יתגלה לעינינו.
אבל אם התשובה היא לא, צריך לקבל אותה באותה מידה. כי לפעמים התשובה היא לא. פשוט לא. כן, יש שביל שמוביל אל היעד שלנו, אבל הוא מיועד למיטיבי לכת מאיתנו. אנחנו כרגע לא מסוגלים. ואם נלקה את עצמנו, נדמה לאותו טייל שמתעקש ללכת בדרך שאינה מתאימה ליכולותיו, ובסוף נתקע לחכות לחילוץ יקר ומיותר. לעומת זאת, אם נקבל את עצמנו כמו שאנחנו במקום שאנחנו, ועם היכולות שיש לנו ושאין לנו, נוכל לנוח רגע ולאגור כוחות. כי אם את ממילא בדרך הזאת, למה שלא תחבבי אותה? למה שלא תפרגני לעצמך על מה שיש בה (למשל: להט ואכפתיות) במקום על מה שאין בה (טוב, נו, תבונה למשל)? אם אני שם, הרי שזה המקום שלי כרגע. כל כעס על עצמי הוא כעס על המציאות. ואם המטרה שלי היא לרקוד עם המציאות, מה יעזור לי לכעוס עליה? הרי ממילא היא תנצח בסוף.

עכשיו אני מרפה

אז אני מרפה. מרפה מההלקאה העצמית, מהביקורת העצמית. מודה על מה שאני רואה, ומודעת לכך שאני לא רואה הכל. מזכירה לעצמי שברגע שאהיה מושלמת, כבר לא אצטרך להיות כאן על הכדור הזה (ואני עוד כל-כך נהנית פה בינתיים). מבקשת סליחה מהבורא, ויודעת שהוא סולח כי הוא יודע מה אני יכולה ומה לא, כמו הורה שלא כועס כשהילד שלו לומד ללכת ונופל כל הזמן. ולא, אני לא שוכחת לראות כל הזמן בזווית העין את אור המגדלור. נכון, אין לי יכולת להגיע אליו כרגע. אבל אם אמשיך להסתכל עליו בתשוקה, ובמקביל להסתכל על עצמי באהבה ובסלחנות, אני מאמינה שיום אחד יתגלה לי נתיב שיתאים בדיוק לכוחותיי ולמידותיי.

ומשהו על נומרולוגיה:

"בשביל מה אני צריך לדעת על עצמי? את עצמי אני כבר מכיר. בואי נתמקד במה עומד לקרות לי", כך אומרים לי לעיתים אנשים שמגיעים אלי לייעוץ נומרולוגי. ואני מחייכת לעצמי, ומתעקשת לומר להם בכל זאת משהו – ולרוב יותר ממשהו אחד – על עצמם. על מה שמכונה במוסיקה ה"מנעד" שלהם: על המקומות הקשים והמקומות הרכים. על התכונות שמריצות אותם ועל אלו שעוצרות. על מה שמכווץ אותם ועל מה שמרחיב. למה? כי זה בדיוק מה שיקבע, בסופו של דבר, מה עומד לקרות.
אין עתיד קבוע. לאף אחד מאיתנו. אין עתיד קבוע כי אנחנו קובעים אותו תוך כדי תנועה. נכון, לכל אחד מאיתנו יגיעו הזדמנויות אחרות, בעיתויים שונים (זה בהחלט משהו שהייעוץ הנומרולוגי יכול לומר: מה יגיע, מתי יגיע). אבל אם נבחר לנצל אותן או לא – זה כבר תלוי בהתפתחות האישית שלנו. במידה שבה אנחנו יכולים לזהות הזדמנויות, ולא פחות – ביכולת שלנו להאמין בעצמנו שאנחנו יכולים לנצל את ההזדמנויות הללו. שאנחנו מתאימים ומסוגלים ומוכשרים.
ולשם כך צריך לנקות דפוסים ישנים. דפוסים של הלקאה עצמית, של חוסר ביטחון, של התכווצות (אגב, זו הגדולה בעיני של השילוב בין נומרולוגיה לתטא הילינג: הנומרולוגיה מצביעה על האמונות, התטא מאפשר לטאטא אותן החוצה).
וכן, חלק מהעבודה היא דווקא לקבל את מי שאנחנו ולהפסיק לבזבז כוחות על ניסיון להיות כמו אחרים. וגם כאן, לטעמי, יש לייעוץ הנומרולוגי כוח: כי כשאנחנו יודעים שהנטייה הזאת , או הדפוס ההוא – הם חלק מאיתנו, ככה נולדנו, ואלה גבולות הגזרה – יש יכולת לעצור, להרפות, לאסוף כוחות, להתבונן במגדלור, ולשנן: עוד נגיע, מתישהו – אבל בדרך שלנו.

ואת השיר הזה אני מצרפת בעיקר בגלל המונולוג המקסים והמדויק שמקדימה לו ע' זהר. ולך, א', תודה גדולה על הנחמה, החיבוק, הדיוק, שתמיד נפתחים אצלך לקראתי.