פוסט ובו ידובר: על אהבות נעורים, על שקר הרגש, ועל נומרולוגיה קבלית
לפני חודשיים פגשתי את החבר שהיה לי בגיל 17. חלפו 25 שנים מאז שנפגשנו בפעם הקודמת. את החשבון תעשו לבד (פרגית אני כבר לא. תרנגולת שמתעקשת לנקר בגרגרים דאשתקד כנראה כבר אמשיך להיות כל חיי).
היינו יחד כמה חודשים (לי נדמה ששלושה-ארבעה, הוא טען ששמונה. אני מאמינה לו. הזמן טס כשנהנים). אני הייתי ילדה מקיבוץ בצפון. הוא היה מתנדב מאנגליה. יפה להלל, מחונך היטב, עם נפש פיוטית. לא האמנתי כשהוא בחר דווקא בי ("עד כמה שזכור לי, את בחרת בי", הוא העיר כשנפגשנו). היינו יחד קיץ ארוך, טבול בצהריימים לאים בבריכה של הקיבוץ, בערבים טבולי אלכוהול במתחם המתנדבים (תתארו לעצמכם שכינויו היה "הגטו"), בלילות ארוכים של אהבה מתוקה כמו שכמעט רק אהבה בגיל כזה יכולה להיות.
קראו לו ג'ון, וכשהוא נסע בחזרה לאנגליה נקרע לי הלב. התרסק לרסיסים. במשך שנה עוד התכתבנו – באותיות כחולות על דף דק של איגרות אוויר (מי חלם אז על מיילים). היה לו כתב עגול, יפה כמוהו. כשהמילים שלי, באנגלית רומנטית שנלקחה מהשירים של ליאונרד כהן, נרטבו פה ושם על הדף, המושג Dear John Letters קיבל משמעויות חדשות. הייתי בטוחה שככה כבר לא אוהב אף אחד לעולם.
חולף עם הרוח
טוב, אז טעיתי. אני מצטערת (בעצם שמחה) לספר שמאז אהבתי בעוצמה לא פחותה לא מעט פעמים. הלב שלי התמלא והתרוקן, נשבר והתאחה, נמסר ונלקח בחזרה. אם למדתי מאז משהו, הרי זה לא להוריד את הווליום של ההתאהבויות שלי, חס וחלילה (ווליומים נמוכים באופן כללי הם לא בשבילי). אבל למדתי משהו אחר: שהכל חולף, בסופו של דבר.
ברור שלא המצאתי פה כלום. עצים גבוהים ממני בהרבה כבר הסכימו שייתלו על ענפיהם חכמים בגרוש כמוני וישלחו קלישאות אל הרוח. אבל אם יש אמת ברורה שממנה רובנו מתעקשים להתעלם כאילו אין לנו עיניים, שלא לומר זיכרון, שלא לומר ניסיון – הרי זו האמת הזו: הכל חולף, אפילו רגשות. בעיקר רגשות.
ובכל זאת, ברגע עצמו, נדמה לנו שמה שעכשיו – הוא שיהיה. גם אם אנחנו יודעים בשכל שלא – הלב שלנו מתעקש. המציאות הנוכחית, הרגעית, נראית לנו עשויה מסלע, בלתי ניתנת לשינוי. באופן כללי אנחנו שופטים את העתיד כאילו הוא ההווה, רק עם תוספת ימים: בונים בתים שמתאימים לילדים קטנים בלי לחשוב על הצרכים שלנו כשהם יתבגרו. מתכננים מסלול מקצועי רב-שלבי לעשר שנים, שמבוסס על מה שאנחנו רוצים היום, ולא על מה שנרצה, נו, עוד עשר שנים. מתחתנים עם בן זוג ובטוחים שנאהב אותו ככה בדיוק עוד שלושים שנה. קשה לנו לתפוס שבעתיד נהיה אנשים שונים לגמרי.
ויותר מכל, קשה לנו לתפוס שבעתיד הרגשות שלנו יהיו שונים לגמרי. בגיל 17 או בגיל 50 (בקיצור – תמיד) נדמה לנו שהלב השבור, הבדידות הקיומית, או להבדיל – האושר המציף אחרי בשורה טובה, שאנחנו מרגישים כרגע, יישארו כך לנצח. באותו רגע עצמו, נדמה לנו שדבר לא ישתנה. שנמשיך לנצח לאהוב או לכאוב, לשמוח או להתעצב, להשתוקק או לא לרצות. כשאנחנו באמצע משבר זוגי קשה לנו להאמין שנשוב לאהוב את האדם שמולנו, בדיוק כמו שברגע ההתאהבות התקשינו להאמין שייתכן שיבוא יום שנשתעמם בחברתו. כשאנחנו בהיי קשה לנו להבין את מי שבדאון; כשאנחנו בדאון נדמה לנו שלעולם לא נטפס למעלה. למרות שבינינו לבין עצמנו, אנחנו יודעים שזה לא כך.
על תחושות ורגשות
למה כל כך קשה לנו להכיר הכרה פנימית במה שכל כך ברור לשכל שלנו? בין השאר, מפני שאנחנו נורא מאמינים לרגשות שלנו. אנחנו נצמדים אליהם כאילו הם האמת לאמיתה – במקום להתייחס אליהם כאל מה שהם: בגדים זמניים שהנשמה שלנו לובשת. הרגשות שלנו מרגישים כל כך אמיתיים, שאנחנו שוכחים שהם קשורים לאלף דברים: למה שאכלנו בבוקר, להורמונים שלנו, אפילו לכמות השעות שישנו בלילה. אנחנו שוכחים ש"תחושות" כשמן כן הן: משהו כמעט פיזי. וכל מה שפיזי – כולנו יודעים זאת – סופו להשתנות ואף להתכלות.
נדונו לחיות בעולם מורכב. הוא מורכב מפני שאנחנו מכירים אותו לא רק באמצעות השכל, אלא בעיקר באמצעות החושים. והחושים שלנו מתעתעים בנו יום-יום ושעה שעה. רוצים הוכחה? נסו להכניס יד אחת לכלי עם מים חמים, ואחרת לכלי עם מים קפואים. אחר כך הכניסו את שתיהן לכלי עם מים פושרים – ותראו איך כל אחת מידיכם טוענת בתוקף שהמים בטמפרטורה אחרת.
וכמו התחושות – ככה גם הרגשות: החלק הקצת יותר דליל, קצת פחות מוחשי, של הגוף הפיזי. עד כמה שקשה לנו להודות בכך, הרגשות לא באמת מראים לנו את העולם כפי שהוא. הרי זו לא מטרתם: מטרתם לגרום לנו להיקשר, לקבל, ולא בהכרח להבין. להתנהג לא בצורה רציונאלית, אלא… נו, בצורה אמוציונלית. ולכן, לא פעם אנחנו נתקפים בתמיהה כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן: "על מה כעסנו כל כך?" "ממה נפגענו כל כך"? "למה הייתה פה כזו סערת רגשות"?
אבל ברגע עצמו הרגש נראה מוחשי לחלוטין – מוחשי כמו טמפרטורת המים שבה היד שלנו נוגעת. העולם נראה לנו צבוע בצבעי הרגש, ואנחנו לא קולטים שאנחנו מסתכלים עליו עטויים במשקפיים. לפחות עד שהמשקפיים של הרגש מתקלפות לאיטן מהעיניים.
תמיד יש את מחר
אז איך מסתדרים בעולם כזה? בעיקר זוכרים שהרגש, תודה לאל, הוא זמני. זוכרים את זה ברגעים הטובים, וזוכרים את זה גם ברגעים הפחות טובים. זוכרים ללא הפסק שמתחת לכל זה מסתתרת מהות אמיתית, בלתי משתנה, בלתי תלויה ברגשות: אפשר לקרוא לה הנשמה שלנו.
אני לא אומרת שמוטב להתעלם מהרגש בשם הידיעה שהוא יחלוף; להכחיש אותו או לומר שהוא לא חשוב: הוא חשוב מאד – מפני שהוא מעניק רובד נוסף לכל ההתנסויות שלנו. קיבלנו אותו, ממש כמו את הגוף שלנו, כי רק בפורמט הזה אנחנו יכולים לחוות את הדברים באופן מלא. כל רגש משאיר עלינו את חותמו, הופך אותנו לקצת יותר עגולים, מלאים, מעניינים, כמו מכחול צבוע בצבע מים שחולף על הדמות שלנו, רגע לפני המכחול הבא.
אבל דווקא הידיעה שהרגש זמני, מאפשרת לנו מחד לחוות אותו עד הסוף – ומצד שני, לזכור כל הזמן שמחר, מחרתיים, עוד עשר שנים, הוא יחלוף. אני מוצאת את ההבנה הזו מנחמת בימי כאב, ומעניקה פרופורציות ברגעי אושר.
ומשהו על נומרולוגיה קבלית:
רגשות, כאמור, מושפעים מהמון דברים: מהפרשנות שלנו, מהמחזור ההורמונלי, מהעייפות או הערנות. אולם לפי נומרולוגיה קבלית, הם מושפעים גם מהעיתויים בחיינו.
העיתויים הללו מורכבים, ראשית, מהפסגה שבה אנו מצויים: התקופה בת תשע השנים שמכוונת אותנו לכיוון מסוים. הפסגה היא כמו צבע יסוד שקוף שמשפיע על רגשותינו. פסגה 1 היא בעלת איכות נמרצת, פסגה 7 – פאסיבית יותר. פסגה 3 היא תקופה עם פוטנציאל גבוה יותר לרגשי שמחה מאשר פסגה 4, שמביאה אותנו למצב רוח חשדני.
לכל אחד מאיתנו רצף פסגות שונה. אבל אצל כולנו, כל פסגה מורכבת מתשע שנים – המושג המכונה לפי נומרולוגיה קבלית "שנה אישית". גם כאן, לכל שנה יש "צבע רגשי" מסוים – מובחן וברור יותר משל שנים אחרות. שנה אישית 8 מאופיינת בתחושת התחזקות אחרי שנה אישית 7, ואילו שנה אישית 5 גורמת לנו לא פעם לחוש נמרצים וחסרי מנוחה.
אם זה לא מספיק, הרי שבכל שנה אישית יש גם חודש אישי שמשפיע על התחושות והרגשות שלנו. חודש אישי 4 או חודש אישי 7 יכול להביא לתחושת דכדכת או חולשה, בעוד חודש אישי 3 מעודד לרומנטיקה ועליצות.
ואחרון חביב – בכל חודש אישי יש גם ימים אישיים, שמשפיעים בצורה הישירה ביותר על מצב הרוח. יום אישי 2 ידחף אותנו לפגיעות רגשית ולסערות רגש, בעוד יום אישי 9 יגרום לנו לחוש בעוצמה בסיומים ובדילמות שבחיינו. איך יודעים מה העיתויים שמשפיעים עלינו כרגע? ובכן, פונים לייעוץ נומרולוגי.
ואיך אפשר בלי השיר הנפלא הזה, שכולו כמיהה לרגע השיכחה, כדי שאפשר יהיה להיזכר במתיקות שהייתה, רק בלי כאב הלב.