כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

גם ככה בסדר

פוסט אפטר-פארטי, ובו תשובות לשאלה פילוסופית עמוקה: איך לקבל את זה שלא כל הזמן כייף לי?

בבוקר שאחרי שחגיגות יום ההולדת שלי מסתיימות סופית, אני קמה עוד לפני האור, כהרגלי, ושלא כהרגלי מעירה גם את הבת שלי. היא יוצאת לטיול של התנועה, יפה ונרגשת ומלאת אנרגיות ותיקים. אחרי שאני משאירה אותה בנקודת האיסוף, אני גונבת קפה מהיר עם חברתי א', שגם הבת שלה יצאה למחנה (דעו לכם: לשבת בשש וחצי בבוקר בבית קפה, בפירוש מרגיש כמו לדפוק את המערכת).
ומכיוון שא' ואני מכווננות ישר לשיחות עומק, גם בשש וחצי בבוקר, עם קרואסון אחד ששתינו יחד לא מצליחות לסיים (אנחנו כבדות רק מבפנים, א' ואני) השיחה כבר גולשת למחוזות של משמעות והתמודדות. ואני מתוודה בפני א' שנורא קשה לי לרדת מה"היי" של יום ההולדת הזה, שבו הרגשתי כמו סלבריטי, מוצפת באהבה עד כדי קושי להכיל, בחזרה אל הטררם הרגיל של הסעות וסנדוויצ'ים וסידורים וויכוחים. "בכלל קשה לי העניין הזה שלא כל הזמן כייף", אני מודה. "קשה לי לקבל את זה שקשה ולא נעים ומשעמם לפעמים. קשה לי שיש מחלוקות, שדברים לא מסתדרים. זה נראה לי לא בסדר, כשלא בסדר. אני רוצה שיהיה בסדר כל הזמן. בעצם, יותר מבסדר: אני רוצה שיהיה 'וואו' כל הזמן. אני יודעת שזה לא ריאלי, אבל ככה אני רוצה".
***
בשש בערב מגיע טלפון מהבת שלי. היא מבואסת. הטיול הוא ממש לא מה שהיא דמיינה. לא כייף שם, ומשעמם שם, והיא והחברות שלה רוצות לחזור הביתה. אני מגייסת טון חינוכי ואומרת שכדאי להתאזר בסבלנות. שאולי עוד מעט יהיה יותר טוב. "אבל ממש לא כייף פה", היא אומרת, ושואלת: "למה אני צריכה להישאר במקום שלא כייף לי?"

כל מה שלא נעים

כמוה כמוני, כאמור. כי אני באמת מתקשה להשלים עם כך שהדברים הם לא נפלאים כמו שדמיינתי. או לא ככה כל הזמן. ואני תוהה אם באמת זה סדר הדברים: מבולגן שכזה; לא יושב טוב.
כי כשלא יושב לי טוב אני לא עומדת בזה. אני חייבת לתקן, או לזוז משם. לעשות משהו – כל דבר – כדי לתקן את הצרימה: כשכועסים עלי. כשמתעלמים ממני. כשאני כועסת על אחרים. כשיש קונפליקט לא פתור. או כששום דבר לא מדבר אלי. אני רוצה שיהיה טוב, וכל הזמן. שיהיה מרתק, מעניין, משמח, עובד כמו שצריך, וללא הרף. כי כשזה ככה, גם אני מרגישה מרתקת, משמחת, עובדת כמו שצריך, וללא הרף. כי אם לא, אני מעדיפה לא להיות פה: לצלצל לאמא שלי שתיקח אותי הביתה.

למה להישאר

אז למה באמת להישאר איפה שלא כייף? למה להישאר בסיטואציה שלא עונה לציפיות שלי? למה לא לרוץ מיידית למקום שבו נעים לי ונוח לי? למה לא להתאמץ לתקן, לעשות משהו לאלתר? אני שואלת, והתשובות מגיעות, מחופשות לתשובות שאני אמורה לתת לילדה חכמה במיוחד בת 12, אבל אני רואה מעבר לתחפושת. ואני יודעת שהן מיועדות אלי, ולכן אני לא מרימה אליה טלפון, אלא יושבת בשקט ומקשיבה, ושומעת למה כדאי לי להישאר רגע.
להישאר רגע בשקט, בלי לעשות דבר, כדי להתאמן במחויבות. להישאר כי כשאני נוגעת באדם או במשימה או ברעיון, קורה להם משהו, והמשהו הזה הוא גם באחריותי. להישאר כדי לפתח את המגע הזה, לתת לו צ'אנס ולא לברוח ממנו.
להישאר רגע  בשקט, בלי לעשות דבר, כדי לפוצץ את בועת הסיפורים שאני מספרת לעצמי על עצמי. להישאר כדי לגלות שאני חזקה יותר משנדמה לי, עמידה יותר משנדמה לי,  פחות תלויה בכל ה"בלי זה אני לא יכולה", בתכניות שעשיתי מראש. להישאר כדי לגלות שאני יכולה לשאת בלגן. ריחוק. ביקורת. לעג. זה לא נעים לי, אבל עובדה, הנה אני כאן. שרדתי כדי לספר.
להישאר כדי לחזק את עצמי עוד יותר. כדי לפתח שרירים שנבנים רק תוך כדי מאמץ. ללמוד ליהנות מהמאמץ הרגשי כמו שאני נהנית מהמאמץ הפיזי: ליהנות מפיתוח שריר הקבלה כמו שאני נהנית מפיתוח שרירי השוקיים כשאני הולכת. ליהנות מהלב ההולם כשאני עוצרת את עצמי מלהתפרץ או להיעלב או לכעוס, כמו שאני נהנית מהלב ההולם בזמן הליכה מהירה.

כדי להפסיק להתנגד

להישאר רגע בשקט, בלי לעשות דבר, כדי ללמוד סבלנות – שהיא הכלי המרכזי שדרכו מגיעים אלי הדברים שאני רוצה באמת. כי אם אנחנו רוצים משהו (קשר, אהבה, כסף, ילדים, שמחת חיים, משמעות), והמשהו הזה חומק מאיתנו כל הזמן, סימן שאנחנו מחפשים אותו במקום הלא נכון; או שעוד אין לנו יכולת להכיל אותו. הסבלנות היא כמו השביל הסלול שבתוך הבלגן של המציאות, שעליו אנחנו יכולים ללכת, רגל אחרי רגל, אל המקום שבו האוצר שלנו מחכה לנו. סבלנות היא הידיעה שהוא שם, שהוא יגיע בזמן הנכון ובמקום הנכון, גם אם זה לא כרגע. וגם אם יתמהמה בוא יבוא.
להישאר כדי למצוא את הטעם ברגוע. בשקט. במה שלא בא בזיקוקים, בזרם של אלפי וולטים, אלא באור הרך, הצהבהב, של מנורת לילה. ליהנות מהשגרה ולא רק מהיציאה ממנה. לתרגל עדינות.
ומעל הכל, להישאר כדי ללמוד להפסיק להתנגד למציאות. כדי להבין לגמרי שהמציאות היא מה שהיא, והיא תמיד בסדר. היא תמיד עושה לי טוב, גם כשהיא עושה לי רע. היא מעניינת אפילו כשהיא משעממת, כי כמו שחברתי ע' אומרת, שעמום מראה על ניתוק רגשי. להישאר בריק הזה של השעמום, או של הקושי, עד שאלמד להרגיש בלי עזרה מבחוץ.
להישאר רגע בשקט, בלי לעשות דבר, כדי לדעת שהכל בסדר. וגם אני בסדר. אפילו כשאני לא.
***
נ.ב. לא התקשרתי. החלטתי להרשות לעצמי להישאר בשקט כשיש משהו לא פתור בסביבה. ואז הגיע סמס: הילדות החליטו להישאר בטיול.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

היכולת להישאר רגע בשקט גם כשמשהו לא בסדר, ולא מייד לברוח משם או לתקן את זה, היא מתנה מופלאה. אצל חלקנו היא מולדת. אחרים צריכים לעבוד קשה כדי להשיג אותה.
כשהמספרים השולטים במפה הנומרולוגית שלנו הם מספרים כמו 5, 9, 1, 3 או 8, לא קל לנו להישאר. אנשי 1 ואנשי 8 ינקטו מייד בפעולה לתיקון. אצל אנשי 9, הפעולה יכולה להיות קיצונית להפליא: עזיבה מפוארת או התנצלות רבתי. אנשי 5  פשוט לא יהיו שם: "קשה" זה לא בשבילם. הם מעדיפים לזוז הלאה, בלי יותר מדי הצהרות (או לעשות מניפולציות עד שהמצב יתוקן). אנשי 3 – אנשי ה"פאן פאן פאן" – יתקוממו בכל ישותם מול שיעמום או קושי, וידרשו שמישהו אחר (אבא, בן זוג, בוס) יתקן את המצב.
מכל המספרים, ה-2 וה-7 יודעים טוב מכולם להישאר בתוך מצב לא נוח ופשוט להיות בו. אנשי 2  יודעים להכיל ולהרגיש. אנשי 7 מוכנים "לחפור" עד אינסוף עד שהם בשלים לפעולה.
גם ה-4 וה-6 יישארו במצבים פחות נוחים ונעימים: ה-6 ייטה לשקר לעצמו שהכל בסדר, וגם אם הוא יבין שלא – הוא יישאר מתוך מסירות למי שיכול להפסיד מלכתו. ה-4 יישאר מתוך נאמנות: הוא התחייב והתחייבות היא הכל בשבילו.
ולמרות זאת, זה לא אומר דבר על ההתנהגות שלנו בפועל. המספרים הם נתוני הפתיחה שלנו: הם אומרים עם אילו נטיות הגענו לעולם. הכרה שלהם באמצעות אבחון נומרולוגי עוזרת לנו לקבל את עצמנו יותר. אבל נטייה שכזו היא רק נקודת הפתיחה: לאן נגיע ממנה? זה כבר תלוי בכמה נהיה מוכנים לגדול.

ונדמה שזה קרוב. ממש קרוב