על הפחד מהרגע בו יידלק האור על הצדדים האפלים
בשבוע האחרון חשבתי על הרב מוטי אלון. על האיש שניצב מול אכזבה של כל כך רבים ממנו. ועל כמה שזה כלום מול האכזבה שיש לו בטח מעצמו, לא עכשיו, אלא מזמן, בזמן היות הדברים. ועל כמה זה איום ונורא כשהצדדים האפלים שלך, שמן הסתם לא הצלחת לקבל מעולם, נחשפים ככה לאור השמש המחטא, האכזרי, השורף.
אני לא יודעת מה הרב אלון עשה או לא עשה לקטינים שלמדו אצלו. אם עשה מה שנטען לאלה שתחת חסותו זה בפירוש בלתי נסבל, ועם זה אני לא מסוגלת להזדהות, לא מסוגלת להבין. אבל אני כן מסוגלת להבין איך אדם מוסרי וישר וחושב, עושה דברים שאינם הולמים את מי שהוא יודע שהוא צריך להיות. ואני כן מסוגלת להזדהות עד כאב עם הפחד שדברים שעשיתי ואינם ראויים בעיני (הו, היו כאלה בחיי) יתגלו ככה פתאום, יום בהיר אחד, לכל העולם.
לא מי שאני אמורה להיות
וכשאני חושבת על זה, עולה לי בראש סדרה ארוכה של מקרים. רגעים שבהם לא הייתי האמא שאני רוצה להיות, שלקחתי על עצמי להיות. רגעים שבהם לא הייתי החברה שאני אמורה להיות. רגעים שבהם לא הייתי האשה שאני רוצה להיות, שאני יודעת שאני צריכה להיות.
אני חושבת על האירועים שבהם הייתי אגואיסטית, שחשבתי רק על עצמי ועל הצרכים שלי – כולל מול ילדיי, האנשים הצעירים שנתונים תחת חסותי. על הסיטואציות שבהן נסחפתי אחרי יצרי והלכתי רכיל על אנשים שאני אוהבת. על הפעמים ששיקרתי, גם אם בקטנה. שרחקתי מצו המצפון שלי כי הצדדים האפלים שלי השתלטו עלי. הצדדים הפוחדים, המשתוקקים למה שאין להם, הנכנעים לקל במקום לקשה. על העיקומים הקטנים והגדולים, על עיגולי הפינות במקום שקול פנימי זעק שחייבים להיות ישרים.
ובמקומות האלה נולדו הסודות וההסתרות שלי, והפחד המשתק שמישהו יידע. שהשכנה תשמע אותי צועקת על הילדים. שיספרו לחברה שלי שאמרתי עליה דברים. שיתפסו אותי בקלקלתי. שיידעו שאני לא מי שאני מתיימרת להיות. שיצביעו עלי. שינדו אותי. שיצחקו עלי. שירכלו עלי. שיעיפו אותי לקיבינימט.
ואני שתקתי. ופחדתי שיגלו. כי ידעתי שאת מה שאני לא יכולה להסביר לעצמי, אחרים עוד פחות יבינו.
חומרי האפלים
ומאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, אני חייבת לומר, הפחד אפילו התחזק. כי כשאני אומרת בריש גלי, קבל עם ואינטרנט, את הדברים שאני מאמינה בהם, רק יותר מפחיד שאנשים יגלו שאני דורשת אך לא מקיימת. לא באמת. לא עד הסוף. לא כשהפחד או היצר או חוסר האמונה מתגברים עלי.
("רוחנית, עאלק", אני שומעת בתוך הראש את האנשים מפטירים בבוז. "חושבת שיש לה מה ללמד. שתלמד קודם היא").
חיים על תנאי
וחשבתי על הבדידות. על כך שכשאת יודעת שאת לא מי שאת נראית, את לבד עם השדים שלך. שאת כל הזמן חוששת שמישהו יגלה מה מסתתר מאחורי הכסות הצחורה.
חשבתי על חוסר הביטחון. על כך כשאת מסתירה את החלקים האפלים שלך, את אף פעם לא בטוחה שמי שאוהב או מעריך אותך, ימשיך לעשות זאת כשהוא יידע שאת כזו. כשאת מסתירה, את מרגישה תמיד על תנאי. את פוחדת שבעוד רגע, כשיגלו מי את באמת, יפנו לך עורף.
חשבתי על כך ששום "פורום תקנה" לא יכול לתקן דבר, כשאת עצמך יודעת שאת מקולקלת.
התיקונים
ואז סיפרתי את כל זה לחברתי ש', אלופת הרכות והחמלה. והיא הסתכלה עלי בחיוך, ואמרה: "ולמה בעצם אי אפשר גם וגם? למה את לא יכולה שיהיה לך יותר מצד אחד?
למה את לא יכולה להיות אדם מוסרי ורואה, וגם שיהיו לך את השדים שלך? למה צד אחד מונע את קיומו של הצד השני? מי אמר?"
ופתאום נזכרתי במה שקראתי לא מזמן ב"לא רציונלי ולא במקרה" של דן אריאלי, שכתב שרובנו המוחלט לא יודעים לנבא מראש איך נתנהג כשהרגשות או היצרים ישתלטו עלינו. אנחנו ג'קיל והייד. רציונליים ובלתי רציונליים. מלאכים ושטנים. אנחנו גם וגם.
וחשבתי שעד שלא נכיר בכך שיש קיום לחלקים המוארים שלנו למרות שיש בנו גם חלקים אפלים, לא נסכים להכיר בחלקים האפלים שלנו. כי אם אני לא שווה ולא ראוייה רק מפני שלעיתים השדים שלי גוברים עלי, אז למה שאסכים להודות בכך שיש לי שדים? מוטב להמשיך להסתיר אותם אפילו מעצמי. לתרץ לעצמי תירוצים. להאשים אחרים. להגיד שאף אחד לא מבין מה באמת היה פה.
ואם לא אכיר את השדים שלי, איך אלחם בהם? איך אפשר להילחם במי שלא רואים? או אפילו לא להילחם, אלא רק לקחת עליהם אחריות. איך אוכל בכלל לשאול את עצמי מה לעשות כדי להרגיע אותם, לשכנע אותם שהכל בסדר, אם לא אישיר אליהם מבט?
מכאן אני מתחילה
ואולי אפילו להפסיק לכעוס על השדים שלי שהם מפריעים לי להיות מי שאני רוצה להיות, שהם מאיימים על כל מה שאני בונה, אלא להיפך. להודות לשדים שלי, כי בלעדיהם לא הייתי מתבוננת. לא הייתי מגלה.
כי כל אדם, כך אני מבינה, מתחיל את המסע מהכאב שלו. ואני, זה הכאב שלי: המאבק האינסופי בין מה שבא לי למה שאני רוצה באמת. המלחמה בין הרגעת הפחד המיידי – עכשיו, כאן, ברגע זה – לבין האמונה שהכל בסדר כמו שהוא, או לפחות יהיה בסדר. הקרב בין הרצון להאשים אחרים לבין הרצון לקחת אחריות; בין האשמה התמידית, המכלה, לבין הנכונות להאמין שאני בסדר כמו שאני.
מכאן אני מתחילה: מהכפילות הזאת, שהיא אחת. ורק בזכותה אני מי שאני.
ואולי, בזכותה, אהיה בסוף מי שאני רוצה להיות.
נ.ב. 1: בפוסט המקסים שכתבה השבוע ניצה יניב, המורה שלי לתטא, היא כתבה על מציאת ייעוד: "מניסיון שלי עם לקוחות, ייעוד חיינו הוא לתת לאחרים דרך המקום שהוא הכי כואב וזקוק לריפוי בתוכנו. המקום הזה מוטבע בנו עוד בילדותנו, ואנו סוחבים אותו שנים: נותנים בנדיבות לעולם את המתנה שהכי היינו רוצים, מעניקים לאחרים את מה שהיה פותר את הבור השחור הכואב שלנו". וגם לזה התכוונתי, כנראה.
נ.ב. 2: אם גם אתם נאבקים עם השדים שלכם, מרגישים לפעמים מקולקלים ואבודים מהיסוד, מוזמנים אלי לפגישת ייעוץ או טיפול תטא הילינג. אשמח לתת לכם את המתנה שהייתי הכי רוצה: הידיעה שמי שאתם זה בסדר גמור. ושיש דרך לצאת מהבור הזה.
נ.ב. 3: למשל, לראות שלפחות עכשיו יש מים, ופעם היה רק בור