כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

הורה היאחזות

שינוי הוא דרך מאירת עיניים במיוחד לגלות במה אני נאחזת ולא מוכנה להרפות

אז לאחרונה הזיזו לי את הגבינה.
מערכת שאני חלק ממנה השתנתה, ואני נדרשת להשתנות בהתאם. לא להפוך את עורי, חס וחלילה: רק לחשוב קצת אחרת. לפעול קצת אחרת. לשנות את לוח הזמנים הוותיק שלי. להתמקד בדברים אחרים משהייתי רגילה. לקבל התייחסות מעט שונה. מה שנקרא – בקטנה.
***
או שלא. כי אני חווה טלטלה שברור לי שהיא מעל ומעבר לשינוי החיצוני בהרגלי החיים.אני חווה שינוי עמוק, ואם לומר את האמת, זה די מפרק. כי בלי כל מה שהורגלתי לסמוך עליו – שגרה, הרגלים, כללי עשי ואל תעשי – אני מרגישה חשופה ופגיעה. מעורערת. אפילו הגוף שלי מגיב: השרירים שלי נוקשים ומתוחים, כאילו רצתי בדרך הררית, וניגפתי בדרך על סלע או שניים.
והאמת היא שאכן ניגפתי ומתחתי וחטפתי. לגמרי בעצמי. ככה זה כשהזרם סוחף אותך הלאה, ואילו את מנסה להיאחז בסלע שעליו עמדת קודם. נאחזת, נאחזת, ולא מרפה, גם כשהשטף חזק ומושך לך כבר את הרגליים. נעים מאד: מור – היאחזות, היאחזות – מור.

להקליק על האטצ'מנט

היאחזות. ככה קוראים למה שאני נתקלת בו עכשיו. היאחזות בהרגלים שלי. היאחזות בסדר היום שלי. היאחזות בזהות הסגורה והמעובדת היטב שהייתה לי בפורמט הקודם. לא הרגשתי בה כל עוד לא חל שינוי. אבל ברגע שהשינוי הגיע, פתאום היא ברורה וגלויה לעין: כשאת נדרשת להיפרד ממשהו, פתאום את מבינה כמה חשוב הוא נהיה לך בלי ששמת לב. כמה חזק את מחזיקה אותו. כמה הוא מחזיק אותך כמו קביים.
היאחזות – כלומר אטצ'מנט, בלשון הבודהיסטית. יעל שלו, המורה שאצלה אני לומדת על בודהיזם, אומרת שהיאחזות היא ייחוס חשיבות מוגזמת למשהו: למשל, כשנדמה לנו שהבגד החדש יגרום לנו להיות יפים יותר, או שהעבודה תגרום לנו לחוש בטוחים, או שאהבת בן הזוג שלנו תגרום לנו להרגיש בעלי משמעות וערך. זוהי היאחזות: לקחנו משהו ושמנו עליו משמעות שאינה ממין העניין.

לא יכולה בלי זה

אבל איך יודעים אם אנחנו מקנים למשהו חשיבות מוגזמת – או רואים אותו כמו שהוא? הפטנט שלי הוא לבדוק לגביו את המשפט : "אני לא יכולה בלי זה".
כל דבר שבלעדיו נדמה לי שאני לא יכולה – הוא משהו שאני נאחזת בו. לא יכולה בלי שנת צהריים? היאחזות. לא יכולה בלי ההערכה של הילדים שלי? היאחזות. לא יכולה בלי הנישואים שלי? בלי העבודה שלי? בלי המשכורת שלי? בלי שיחשבו עלי דברים טובים? בלי הבית שלי? בלי החברות שלי? בלי שיידעו שאני חכמה? בלי ספורט? בלי האופן המדויק שבו אני רגילה לעשות דברים?
היאחזות, היאחזות, היאחזות, היאחזות, היאחזות. ובמילים אחרות: תלות.

בכל מאמץ

כי אם אני לא יכולה בלי זה, אני תלויה בזה. ואם אני תלויה בזה, אני אעשה כל מאמץ, סביר או לא סביר, בכל מחיר, בכל מקרה, בכל דרך, כדי להשאיר את הדבר הזה בחיי. גם אם זה אומר לשכוח את המטרה (ביטחון, או שמחה, או אהבה) ולהישאר דבוקה ונאחזת רק באמצעי (נישואים, עבודה, הליכת בוקר, אפילו מדיטציה) שבעבר גרם לי להרגיש ביטחון, שמחה או אהבה.

היאחזות או מציאות?

וכן, גם אני שומעת את הקול הקטן שאומר: אבל הי, זה באמת חשוב, כל הדברים האלה. באמת יהיה לך קשה יותר בלעדיהם. זו לא היאחזות, זו המציאות.
וזה נכון. יהיה לי קשה בלי שנת הצהריים שלי (ניסיתי, וחזרתי על ארבע כדי לספר). יהיה לי קשה אם אנשים לא יידעו כמה אני חכמה (מכה לדימוי העצמי היא עניין כואב. בדקתי). יהיה לי מאד קשה בלי הבית שלי או בלי העבודה שלי. אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלי האהבה של הדייג והילדים. קשה לי עכשיו, וזה לא דמיוני אלא המציאות – מפני שהרגלי העבודה והחשיבה שלי נדרשים להשתנות. אבל לא להיאחז, זה לדעת שאני יכולה גם ככה.
כן, כן. לנשום עמוק, ולדעת שיהיה לי קיום בלי מה שהורגלתי לאחוז. וזה אפילו לא חייב להיות קיום אומלל.

הכל עובר

כי לא להיאחז, זה לדעת שדברים נגמרים או משתנים אם ארצה או לא ארצה. זה להכיר בכך שהזרם השוטף של החיים הוא לא מטאפורה: הוא המציאות. כי המציאות זורמת. דברים משתנים אפילו כשלא שמים לב לזה. לפעמים לאט-לאט, לפעמים מהר-מהר, לפעמים באבחת מכה אחת.
לא להיאחז, זה לדעת שמאמצי השימור שלי ייכשלו: כי הכל משתנה. זה לדעת שדברים שפעם גרמו לי עונג עצום יגרמו עם הזמן פחות עונג. זה לדעת שאנשים שפעם היו הכי חשובים לי בעולם, נשארו חשובים אבל לא בשבילי. להסתכל על זה בחיוך מריר-מתוק ולומר לעצמי: איזה קטע. פעם חשבתי שבלעדיו אני אמות. והנה, אני לא זוכרת את תאריך יום ההולדת שלו.
לא להיאחז, זה לדעת שהכאב יגיע בשלב כלשהו בחיי, אולי חזק יותר, אולי פחות. ואז גם הוא יעבור, או לפחות ישתנה.

לדעת שבניתי על חול

לא להיאחז, זה להסכים להגדיר את עצמי מחדש כל הזמן: לא על פי מה שיש לי (בית, בעל, ילדים, עבודה, סגולות, מוניטין) – כי כולם ישתנו עם הזמן. זה להסכים להגדיר אותי על פי מה שאני חווה: עצב. שמחה. התפעלות. פחד. כי כשמגדירים ככה, ערים יותר לשינוי שמתרחש ללא הפסק.
לא להיאחז, זה להכיר בהכרה המכאיבה מכל: שכל מה שאני בונה, אני בונה על חול. שבכל רגע, כל מה שנדמה לי יציב ובנוי – עלול להתפרק.
וזה לדעת את הידיעה החשובה מכל: שגם אם מה שבניתי הלך, זה לא אומר שנשארתי בלי כלום. נשארתי עם הכוחות שפיתחתי. עם הידע שרכשתי על בנייה.  נשארתי איתי.
לא להיאחז, זה לדעת שאני יכולה בלי הכל. גם אם אני לא רוצה, אני יכולה.

להסכים לזוז

ולכן, לא להיאחז זה להסכים לשחרר את מה שעבד לי, ברגע שהוא מפסיק לעבוד. זה להמשיך לנוע מהמקום שהיה לי נוח, ברגע שאני מבינה שכבר לא נוח לי שם. זה להכיר במציאות, לקבל שהיא שונה עכשיו, ולא לנסות להחזיר אותה הכי קרוב למה שהיא הייתה קודם.
לא להיאחז זה להסכים לזוז. אל הזרם שכולו לא נודע.
אני מוכנה לזוז. אני זזה.

נ.ב. ואני מורידה לעצמי בתטא שקל לי להשתנות. שאני יודעת לזרום. שאני בטוחה בכל מצב, כולל במצב של שינוי. שאני יודעת שהזרם מוביל אותי למקומות שטובים לי. שאני יודעת איך לחיות בלי היאחזות, בלי התנגדות לשינוי. רוצים גם? כתבו לי ואוריד לכם. עומדים מול שינוי ורוצים לקבל אותו בקלות? מוזמנים לקבוע איתי טיפול תטא הילינג.

נ.ב. 2. כי זה מה שיש לכולנו תמיד: a mind full of questions and a teacher in my soul. לד', בתודה על הקרקע היציבה

2 מחשבות על “הורה היאחזות”

  1. יעל רוזמן

    אפשר לתרום נקודת מבט? (שאלה רטורית כי אני בכל זאת שמה את נקודת המבט הזאת כאן) גם להגדיר את עצמי על פי החוויה זה סוג של היאחזות. החופש הוא להיות בלתי מוגדר לחלוטין .להיות מקור.

סגור לתגובות