כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

היה או לא היה

או: איך להפסיק לספר לעצמי סיפורים על עצמי

לפעמים, כמו קסם, מגיעה ההיסטוריה ומוסרת לך ד"ש. נשיקה רחוקה מפעם. לפעמים זה מענג ומפתיע, ולפעמים גם צובט, כשאת מגלה שהיא מראה לך משהו שלא ידעת שהתרחש.

ילדות ספרטנית

כששואלים אותי איך הייתה הילדות שלי בקיבוץ, בלינה המשותפת, הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא שתמיד כפות הרגליים שלי היו קפואות. הנעליים הגבוהות החומות שקנו לכולנו לא חיממו, בטח לא כשהן עברו מהבוץ של פינת החי למי השטיפה היומית של בית הילדים.
אני זוכרת ילדות ספרטנית. שמקדשת את העבודה ואת המאמץ ואת הקבוצה. ילדות שהיה בה מעט חום והרבה פדגוגיה. ילדות שבה גם אם היו לך הורים טובים ומסורים (ולי היו) הם רוב היום היו רחוקים: הדמות המשמעותית הייתה תמיד המטפלת (אגדה קיבוצית ידועה מספרת על הבחור שהגיע ללשכת גיוס בלי תעודת זהות, וטען שהמטפלת לא אמרה לו להביא). ילדות של "ראש לקיר" – ההוראה החד משמעית שקיבלנו במנוחת צהריים, כדי שחס וחלילה לא נפריע זה לזה להירדם – ושורה ארוכה של קולבים במקלחת המשותפת.

גם זה היה

אבל השבוע עלו לפייסבוק תמונות שצילמה מתנדבת בקיבוץ שלי בשנים 1970 ו-1974. היא הגיעה לקיבוץ, שקלה לחיות בו, ובינתיים צילמה וצילמה וצילמה, בעין רואה של מי שבאה מבחוץ וברגישות יוצאת דופן לסיטואציות אנושיות. היא צילמה ילדים והורים, מטפלות וסבתות. וכששקעתי באלבום הזה, בדרישת השלום מפעם, ראיתי פתאום דברים אחרים; דברים שלא זכרתי שאני זוכרת.
ראיתי חום ואהבה בין הורים לילדים בשעות קסם על השמיכה בין הערביים בחוץ. ראיתי מטפלות וגננות חייכניות. ראיתי ילדים שמחים. משחקים. ראיתי קשר ואינטימיות והנאה שאני בקושי זוכרת, אבל אותה מתנדבת – סוזן ינקו שמה – ראתה וצילמה והנציחה.

לסדר במשבצות

וזה גרם לי לשאול את עצמי אם יש עוד פרקים בחיים שלי שהסיפור שלי עליהם הוא כל כך חלקי. גרם לי לתהות על מה שאני בוחרת לזכור, ומה שלא. על האופן שבו אני ממסגרת סיטואציות למען עצמי, למען הדורות הבאים: "מעשה שהיה כך היה".  "בצבא פרחתי". "הוא היה מבוגר ממני בהרבה, ואני הייתי תמימה וטיפשה". "עזבתי אותו כי לא אהבתי אותו יותר". "העבודה הזאת לא הייתה בשבילי". "העדפתי לעשות ילד מאשר להמשיך לדוקטורט".
זה קל, כנראה. אולי גם מתבקש. לסדר את החיים שעברנו במשבצות: טובים ורעים. טיפשות וחוכמה. כך היה. כך הייתי. כך היינו. לא בדיוק אבל בערך, בים-בם-בום, אפשר להמשיך הלאה.
ואז מגיע פתאום – והוא תמיד מגיע – שביב מידע שחסר. פרט קטן, בלתי נראה באותו זמן, והוא משנה את כל התמונה. והוא פתאום גורם לי לומר: "וואלה. אז גם זה היה שם. איך לא ראיתי את זה? איך לא הבנתי?"

זמן סיפורים

כי בזמן אמת, כך אני מבינה, אני מבינה רק חלק מהדברים. לא קולטת הכל, כי מי בכלל יכול. ובזמן שאחרי האמת, מתחילים הסיפורים. והם כמו תקציר שאני עורכת לעצמי כדי לזכור ולא לשכוח, לתקוע מסמרות למען העתיד: ככה אל תעשי יותר. מזה נפגעת. פה אל תדרכי. ולהבדיל – זה מה שאת מחפשת, זוכרת? ואם לפני שבוע כתבתי על שביל הפירורים שהילדה שהייתי פיזרה מבלי משים, הרי שהסיפורים שלי הם חוט אריאדנה חצי מודע: מפה ליציאה מהמבוך. וכמו מפה הוא לא המציאות אלא תקציר שלה; צבעים וסימונים ולא הדבר עצמו.

לצייר בחושך

רק שבניגוד למפות אובייקטיביות, במפה של חיי יש מקטעים שציירתי בתוך ערוץ הנחל שהייתי בו, בלי לראות את האזור כולו. ויש בה חלקים שציירתי בחושך מוחלט. וחלקים אחרים ציירתי אחרי שכבר לא הייתי שם, מתוך הזיכרון, וזיכרון הוא תמיד מתעתע: הוא זוכר את החזק והמכה והמענג והפוצע והמהפך, ופחות את הנוגע והמלטף והמרפרף.  ושבילים שלמים, פרטים קטנים, נעלמים מתוכה. ולפעמים הפרטים האלה, הנעלמים מהעין – הערוצים הדקים, הפניות שלא שמתי לב שעשיתי – הם בכלל המפתח לצאת מהמבוך.

רק סיפורים

כי הדברים כפי שהיו תמיד מורכבים יותר מהמציאות. בילדות שלי היו גם רדיאטורים חמים שעליהם הנחנו את השמיכות בחורף, ולא רק רגליים קפואות. והיו שם אנשים עדינים שראו וליטפו לא רק פדגוגיה נוקשה. ולפעמים אהבו אותי אהבה שלא חדרה דרך שריון החשש שלי (הו, דפוס ארור). ובצבא פרחתי אבל גם כאבתי, וזה שעזבתי כי לא אהבתי יותר היה בעל יכולת נתינה מופלאה שידע כנראה לאהוב אותי יותר מכפי שיכולתי לשאת. העבודה שלא הייתה בשבילי לימדה אותי כל כך הרבה על כתיבה, ולא המשכתי ללמוד כי משהו בתוכי אמר לי כנראה שמסלול חיי לא ימשיך באוניברסיטה אלא במסלולים אחרים.
ואולי הגיע הזמן שאסכים שהסיפורים שסיפרתי על עצמי הם סיפורים. לא יותר. לא המציאות, ובטח לא כתב אישום מבוסס נגד אף אחד, כולל לא נגד עצמי. ואם אהיה נכונה להפסיק לקטלג ולסדר ולרשום דיאגרמות, יהיה לי כל כך הרבה יותר מידע.

לבטל את המבוך

וגם, אני חושבת, שיתכן שהמידע הזה כולו לא ממש רלבנטי. כי מה שהייתי אז – הייתי אז, ומה שאני היום זה משהו אחר לגמרי, ומה שאהיה מחר – מי יודע. ואין טעם להיצמד לסיפורים האלה, ולנתח עד מוות את מה שהיה. כי הוא היה. ומי שלא מכיר את ההיסטוריה שלו לא בהכרח נדון לחזור עליה – כמו שאומר המשפט הידוע – אלא אולי יכול להתחיל לכתוב חיים חדשים.
ואז מתאפשר לי להפסיק לפעול לפי הדפוסים של פעם, ולהפסיק לפעול להיפך מהם. להפסיק להיות מותנית על פי מה שהייתי פעם כדי לצאת מהמבוך, ולהבין שאין מבוך חוץ מזה שאני יוצרת לעצמי בעצמי.
כי במציאות עצמה, הכל פתוח. ממש עכשיו. אז אני עוזבת את המפה, מקפלת אותה יפה, ומתחילה ללכת לאן שבא לי.

נ.ב.1:  אם גם אתם כבר בדקתם את העבר עד אין קץ, טחנתם ושאלתם והאשמתם ונאשמתם, ודי לכם בכל זה – מוזמנים אלי לטיפול תטא הילינג. ניפרד מהסיפורים, ונשאל שאלה פשוטה: מה עכשיו?

נ.ב. 2: כי זו, כנראה, הדרך היחידה אל החופש.