כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

היזהרי במשאלותייך

או שלא. אבל אז תקפצי למים. פוסט על מה שמגיע לי ומה שמגיע אליי

כל השבוע שעבר עבדתי על ההרצאה החדשה שבניתי. התכוננתי. כתבתי. מחקתי. נלחצתי. החברות שלי (שלא לומר הדייג) לא הבינו מה הלחץ. הרי הרציתי כל כך הרבה פעמים.
אבל בשבילי זה היה משהו אחר לגמרי. כי הפעם לא הרציתי על חומרים של אחרים: הפעם הבאתי אותי. את הכלים שלי, את המחשבות שלי, את הסיפורים, כמו שאומרים הילדים, שלי מהבית. ומול קהל שבא בעצמו, כל אחד לחוד, ולא מול ארגון או קבוצה.
והיה נפלא. באמת נהדר. ואז, כשהתעוררתי בבוקר שאחרי, כמו אחרי פרמיירה מפוארת ומענגת, נכונה לנוח ולמתוח איברים מפוהקים, קלטתי שכלום לא מאחורי: להיפך. זה רק מתחיל.
כי כבר בסוף ההרצאה ההרשמה למפגש הבא כמעט התמלאה. ולפתע היומן שלי מלא בפגישות אבחון וייעוץ, עד כדי חוסר מתי. ויש פרויקט חדש ומרגש ב"לאשה" שאני ממש צריכה להתחיל לכתוב. וטיול משפחתי שתכננו מזמן לעשות ולפתע יוצא לפועל. ומתי בדיוק אני עושה את כל זה? ואיך בדיוק אני עומדת בשפע הזה? הו, גברת, אמרתי לעצמי, היזהרי במשאלותייך, שמא יתגשמו.

כשהזרם מתקרב
כי משהו קורה בזמן האחרון. לא ברור מה, אבל שוב אותה תחושת זמזום מתחת לרגליים. לוחות טקטוניים מתכוננים לזוז ולהתחבר. זרם עז של משאלות מתגשמות מזיז אותי, סוחף אותי כמו נהר שוצף. אחרי שנים של לאט, הדברים פתאום קורים מהר. ממש מהר. מהר מדי.
וכן, אני יודעת, הם רק דברים טובים. אז איך זה שאני מרגישה כל כך מכווצת פתאום, כל כך מתגוננת? איך זה שבמקום ליהנות מכך שכל מה שרציתי מתחיל להתגשם, אני כל כך מפוחדת? ואני מפוחדת. לא רגילה לשפע הזה. יודעת להסתדר עם מחסור וצמצום מצוין (שפת אמי ואבי, שפת סבתא מברלין וסבא מבית הערבה). אבל שפע? ככה בקלות? איך מסתדרים עם זה?
וזה מטריד אותי. למה אחרי שלמדתי לקבל את הרע כשהוא מגיע, עדיין כל כך קשה לי לקבל את הטוב כשהוא מגיע?

לא מגיע לי
וכשאני שואלת, אני מבינה שהפחד הגדול הזה הוא שלא באמת מגיע לי. שאני לא מספיק טובה בשביל כל הטוב הזה (זיכרון מהעבר, מציף את עצמו פתאום: אני, עומדת מול לוח הציונים באוניברסיטה, נושמת לרווחה כשאני רואה את הציון שלי, ואז, מיד, מזכירה לעצמי: 'אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן. יום אחד עוד יגלו שאת לא באמת חכמה כמו שאת נראית').
אני פוחדת להיחשף בקלוני: שהטיפולים לא יעזרו. שהאבחונים לא ידייקו. שההרצאה לא תעניין. שהטיול יתפשל. אני פוחדת שיתפסו אותי על חם: "לא, את לא כל כך טובה, בעצם לא מגיע לך". ולכן אני אוספת אישורים והוכחות. מלקטת תודות ועיניים בורקות וראשים מהנהנים בזמן אבחון וסיפורי הצלחה של אחרי טיפול, ואף פעם לא מאמינה עד הסוף. לא מאמינה שזה מגיע לי, ולכן לא מאמינה שזה ימשיך להגיע אלי.
פוחדת לקלקל. להרוס. לגלות שאני לא ראויה.

לא סומכת על עצמי

ופתאום, כשאני כותבת את כל זה, אני מבינה מה קורה לי. במקום לסמוך על הזרם, אני סומכת על עצמי. כלומר, לא סומכת על עצמי.
בכל פעם שאני שואלת את עצמי אם אצליח בטיפול תטא הילינג או לא, אני לא סומכת על הזרם הגדול של התטא, שיעבור דרכי בדיוק בצורה הנכונה. אני סומכת על עצמי.
בכל פעם שאני שואלת את עצמי אם הדברים שאני אומרת יהיו רלבנטיים או לא, אני לא סומכת על האמת שהיא רלבנטית תמיד. אני סומכת על עצמי.
בכל פעם שאני חוששת שהאנשים שמולי לא יתעניינו, אני לא סומכת עליהם, שידעו להגיע בדיוק למקום הנכון עבורם.
בכל פעם שאני חוששת שאנשים לא יבואו להרצאה, אני לא סומכת על הזרם שלהם, שמביא אותם בדיוק למקום בו הם צריכים להיות. אני מספרת לעצמי שהם לא יבואו אלי, ושוכחת שהם באים – או לא באים – אל עצמם.
וכשאני סומכת על עצמי, זה מעורר חששות. מפני שאני באמת קטנה וחלשה מכדי לנתב זרמים שוצפים.
***
ואולי זו הסיבה שקשה לי לעמוד בנהר הזה של השפע שזורם אלי: אני לא אמורה לעמוד בנהר, אלא לשחות בו. לתת לו להציף אותי, לדעת שהוא לוקח אותי ואת האחרים לאן שרצינו, אבל בקצב שלו, לא בקצב שלי.
ומה שגורם לי לעצור ולנסות לגעת ברגליים בקרקעית, לומר: "רגע, עוד לא!" זה האגו, חוסר היכולת לסמוך.

לא סומכת על הזרם
ובמילים קצרות: בכל פעם שאני לא מאמינה בעצמי, אני עסוקה באגו שלי. ביכולת שלי להצליח או לא להצליח. אני שוכחת שאני בכלל לא הסיפור כאן. זה לא שאני לא מאמינה בעצמי: אני לא מאמינה בזרם של המציאות.
כי בכל פעם שאני זוכרת שאני רק חלק מהזרם הגדול, שמביא כל אחד מאיתנו בדיוק לאן שהוא צריך, אני מפסיקה להתעסק עם ההצלחות והכישלונות שלי. אני מוכנה להתמסר למה שמגיע, בטיפול או בהרצאה, בכתיבה או מול המשפחה. להיות שם כל כולי, ולהאמין שכוחות גדולים וחכמים ישתמשו בי בדיוק כמו שצריך.
ושזה לא קשור למה שמגיע לי או לא מגיע לי: אם זרם אדיר של נהר מגיע מתחת לרגליים שלי, עדיף לא להתווכח אם הוא היה אמור או לא היה אמור להיות שם: מוטב שאקפוץ ואתחיל לשחות.

נ.ב. 1: אם גם אתם מוצאים את עצמכם מפוחדים כשמגיעים אליכם דברים טובים (כי אתם לא מאמינים שזה מגיע לכם; כי אתם חוששים שאחרי משהו טוב חייב לבוא משהו רע; כי מפחיד אתכם שלא תצליחו לעמוד בהגשמת המשאלות שלכם); או אם בכל פעם שמגיע אליכם משהו טוב אתם בסוף מפשלים ונותנים לו לחמוק לכם מתחת לידיים – מוזמנים אלי לפגישת ייעוץ או טיפול תטא הילינג. ביחד נעשה סדר ונשלוף את האמונות הרעות שמפריעות לכם לקבל את השפע שמגיע אליכם.

נ.ב. 2: ובינתיים, למה שלא תנסו את המדיטציה הבאה, "מדיטציית קפיצת גדילה", שיצרה ניצה מזר יניב, מומחית בפתיחת שפע, שאצלה למדתי תטא הילינג, ועכשיו גם את "התדר החדש"?

נ.ב. 3: אני ממשיכה לחלום. אפילו כשהחלומות והמשאלות מתגשמים. במיוחד כשהם מתגשמים. שיר ודמעות