הכל זז

פוסט שמתחיל בליפסטיק, נמשך בטבילה בנהר, ונגמר בנומרולוגיה קבלית

זה היה ברקע כבר זמן מה. כמו זמזום, רחש פנימי כזה, מטריד. אבל קלטתי שמציק לי משהו דווקא בסופר-פארם, בדוכן של האיפור, כשחיפשתי את הליפסטיק שאני תמיד קונה ולא מצאתי. הוצאתי את שלי מהתיק כדי להראות למוכרת, יפהפיה עסוקה ומאופרת, שרק העיפה בו מבט חטוף ואמרה: "אה, זה, אנחנו כבר לא מביאים אותו יותר. אני חושבת שהחברה הפסיקה לייצר אותו. נסי את ההוא, הוא הכי דומה".
ניסיתי את ההוא. הוא לא היה דומה בכלל. לא במרקם, לא בצבע. ואז קלטתי שאני כועסת על המוכרת. רציתי את הליפסטיק שלי. לא הייתי מוכנה לקבל שאין אותו יותר. כעסתי על עצמי שלא ניחשתי ולא אגרתי ושאר הלקאות עצמיות וחסרות תוחלת. הרי אני לא אוגרת. כבר שנים אני לא אוגרת, ולא קונה מראש, ולא שומרת לעת צרה.
ורק כשיצאתי משם בלי הליפסטיק הבנתי שלזמזום הזה, המטריד, קוראים חרדה. ולא סתם חרדה, אלא חרדה משינויים.

מהר מדי

כי בזמן האחרון אני חווה רעידה קלה מתחת לרגליים. לא משמעותית. לא מרעידת סיפים, רק מזמזמת. חברה טובה שמדברת על עזיבת האזור. הדיבורים בכל מקום על תום עידן העיתונות המודפסת והמחשבות על איך המשבר הזה, הגדול, עומד להשפיע עלי, הקטנה. הילדים שלי שגדלים לי מתחת לידיים, הבכור כבר מתכופף אלי קלות כדי לחבק אותי בבוקר, השנייה שמתחילה לא לספור אותי. בית הספר המצוין של הגדול שמפסיק לקבל ילדים מהיישוב שלנו. וגם, קצת יותר אחורה בזמן, אמא שלי שאיבדה את צביקה שלה, אבא שלי שעזב לחו"ל.
הכל זז, כך אני מרגישה. אולי אפילו לא כל כך מהר, אבל מהר מדי בשבילי. פתאום אני מרגישה כמו שהרגשתי לפני שלוש שנים במשלחת עיתונאים לשווייץ, במזחלת שלג, במורד שהיה תלול מדי בשבילי. תקעתי את הקרסוליים חזק בשלג המתפצפץ. כשהגעתי למטה גיליתי שעקבי המגפיים שלי שחוקים בזווית חדה. גמרתי אותם בניסיון להפחית מהירות.

כרגיל, עיוני?

למי שמכיר אותי בחיים האמיתיים, אני נראית אדם שזז כל הזמן; שנע קדימה בתנופה. אבל האמת היא שאני שמרנית לאללה. קונה שנים את אותם בגדים, את אותם מצרכים. מוכנה לחיות על תפריט מצומצם של לחם טוב, חמאה ואבוקדו. יושבת כל בוקר באותו בית קפה שבו שואלים אותי: "כרגיל, עיוני?". מעדיפה לצאת שוב ושוב לטיולים באותם מקומות שנהניתי בהם. טווח הספיגה שלי מצומצם: לוקח לי זמן – המון זמן – להתרגל. אני רואה את השיקוף שלי בבנים שלי ("כמה שינויים אפשר כבר לשאת"? כעס הצעיר כשהודענו לו שהשנה, בסוף השבוע המסורתי בחוף הים עם כל מצפה הילה, נישן רק לילה אחד בים ולא שניים). אולי זה קשור לטמפרמנט של עודף רגישות – הסברים בספרים המצוינים "אדם רגיש מאד" ו"ילדים רגישים מאד" – ואולי לילדותי בקולחוז. כך או כך, זה מפחיד אותי. התחושה הזו שהכל משתנה, הכל זז, הכל זורם – מלחיצה אותי. אני רוצה להחזיק במה שיש, גם אם הוא לא מושלם. להיאחז בו, לא לתת לו לזוז. להקפיא אותו כמו תמונה מבהיקה ונוצצת: ככה טוב. בדיוק ככה. לא, אולי לא טוב, אבל בטוח. לא לנשום בבקשה.

אותו נהר

ואני יודעת שזה לא אפשרי. אני יודעת שתזוזה היא מהות החיים. שמה שקפוא הוא רק המוות. הרי הכל זז, כל הזמן, רק שלפעמים התזוזה איטית מכדי שנחוש בה – כמו שדבש נוזל לאט יותר ממים, וסלעים נוזלים לאט יותר מדבש. הכל זז בזמן שהדברים האלה, הכתובים בבלוג הזה, נקראים. יותר מזה – הכל זז עוד לפני שהם נקראו. כמו שאור הכוכבים שאנחנו רואים עכשיו נשלח לפני שנים רבות, כך הדבר שאנחנו חווים עכשיו קרה כבר קודם; במחשבה שהגתה אותו, בפעולה שעשתה אותו, אפילו בתחושה שהוא יצר. המודעות שלנו לתחושה מגיעה אחר כך, אחרי שהדברים קרו באמת. חלף זמן מהרגע שחשבתי על מה שאני כותבת ועד שהטקסט הוקלד. חלף זמן מרגע שהעיניים שלך קראו את הטקסט, ועד הרגע שההבנה שלו התפשטה לך בגוף. ברגע שהבנת, כבר היית אחרי. הדברים כבר זזו.
במידה מסוימת, אנחנו כל הזמן חיים בעולם שכבר איננו. רק נשמנו והוא השתנה. "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים", טען פילוסוף יווני, ואחר ענה לו: "אי אפשר להיכנס אל אותו נהר אפילו פעם אחת".

הפחד האמיתי

והרי בתוכי אני יודעת שאני לא רוצה להיכנס לתוך אותו נהר פעמיים. לא באמת. אני רוצה לגדול; אני רוצה לשפר, אני רוצה לחוות עוד, לשייף את עצמי בקצוות. זה רק הפחד הזה: שהשונה יהיה רע יותר. שהחוויה החדשה תהיה מאיימת. שהמורד המסחרר בשלג יוביל אותי אל ההתנפצות.
כי בסופו של דבר על זה מושתת הפחד משינויים: על חוסר הנכונות לשאת חוויות רעות. הרי אף אחד לא מפחד משינויים נוסח "אבד את מקום עבודתך הנוכחי, ועבור למקום עבודה חדש שיהיה לך בו הרבה יותר כייף וגם העלאה במשכורת". לא – אנחנו מפחדים שבמקום העבודה החדש יהיה לנו רע יותר ומשתלם פחות, או שלא תהיה לנו עבודה בכלל. אף אחד מאיתנו לא מפחד משינוי בנישואים שיביא אותם להיות רכים ותומכים יותר: אנחנו מפחדים שהם יתפרקו לנו בידיים. וכך הלאה והלאה – הפחד הוא לא מהשינוי, אלא מכך שלא נוכל להתמודד עם תוצאת השינוי. זו לא הקרקע שזזה מתחת לרגליים שמלחיצה אותנו – יכולנו הרי ליהנות מהריקוד הקל הזה – אלא הפחד שבסוף היא תיפתח תחתינו ותבלע אותנו חיים.

לאחוז במעקה

וכשהפחד הזה עולה, אני מזכירה לעצמי רק דבר אחד, שאני יודעת עמוק בתוכי, מתחת לפחדים, כמו מעקה מנחם שתמיד אפשר לאחוז בו: הידיעה שאני חיה בעולם תומך. עולם ששולח אלי (בתיאום עם החלק הגבוה שבי) אירועים, הזדמנויות והתנסויות כדי שאגדל. וכמו במשחק מחשב עצום ומתוחכם, ההתנסויות האלו הן תמיד בהתאם לרמה שלי; בהתאם ליכולת ההתמודדות שלי. אין תוצאות רעות ביקום הזה. "רע" ו"טוב" הן פרשנויות שלי. לפעמים עבודה חדשה היא מה שיקדם אותי, ולפעמים אובדן עבודה. לפעמים עלייה במעלה ההר, ולפעמים גלישה במדרון מסחרר.
וכשאני נזכרת בכל זה, אני מרפה. אני מפסיקה להתנגד למה שממילא קורה, איתי או בלעדיי, ומנסה לשתף פעולה. טובלת במים עד מעל הראש. כי אם לעולם לא אכנס שוב לאותו נהר, מוטב שאיהנה מהרגע החד-פעמי הזה, לא?

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

המספר שקשור לשינויים, על פי הנומרולוגיה, הוא המספר 5. זהו המספר שקשור לתמורות באופן כללי, ולחיבה ולצורך בהן באופן ספציפי. המספר 5 קשור למרחבים. להתבוננות אל האופק הבלתי נודע. לקושי להישאר במסגרת לוחצת, מגבילה (מעניין שדווקא הוא מצוי בין הספרות 4 ו-6, שמסמלות בית, מסגרת וקהילה).
אבל כדי לדעת מה משמעותו של מספר לגבי אדם שהוא מופיע אצלו, לא מספיק לדעת מה אומר המספר – אלא בעיקר איפה הוא ממוקם. מספר 5 (או 14, או 23) ביום הלידה או בנתיב הגורל ידבר על אדם שיש לו צורך במרחבים ובשינויים, בנטייה לפתיחות מחשבתית ומינית, בחושניות ופיזיות, במהירות תגובה, ביכולת מכירה. לעומת זאת מספר 5 בחודש ידבר על נטייה להגיב בצורה פיזית (אכילת יתר, מיניות יתר, או פשוט התרחקות ובריחה) על צרות, לחצים ומצוקות. 5 במספר שנת הלידה ידבר על כך שסביבתו המיטבית של אותו אדם היא סביבה פתוחה ומעניקת ספייס, ואילו 5 בפסגות או באתגרים ידבר על צורך בנסיעות ושינויים, ועבודה בתחומי מכירות, מדיה, חברות גדולות וקשר לחו"ל. כשמספר השם הוא 5, הוא ידבר על סביבה שמכוונת את האדם למשמעויות המספר 5.
כל זה טוב ויפה – כל עוד ההוראות הללו אינן מתנגשות עם מספרים אחרים של האדם. מה יקרה, למשל, אצל אדם שמספר השנה שלו הוא 5 (הכי טוב לו בסביבה פתוחה ומשתנה) אבל מספר יום הלידה שלו הוא 4 (צורך בשגרה, מסגרת ברורה, כללים)? ומה יקרה לאדם שמספרי התכונות שלו משופעים ב-6 (קהילתיות, משפחתיות, יציבות, הרמוניה) אבל הציווי שלו בפסגות הוא 5 (לך לך מארצך וממשפחתך אל השינוי אשר אראך?) מה שיקרה, מן הסתם, הוא קונפליקט פנימי ביחס לשינויים, שיתקע ויעכב את אותו אדם.
איך פותרים קונפליקט שכזה? ובכן, ייעוץ נומרולוגי יכול להיות תחילת הדרך: הכרה במבנה הפנימי שלנו מאפשרת לנו להתמודד איתו, לצאת ממנו לחופשי. להתראות כבלי העבר, שלום זרימה וגמישות.

וכשאני בכל זאת קצת חוששת, אני מזכירה לעצמי שכשאני עושה כמיטב יכולתי, הכל בסדר. הנה, אפילו הוילבורים הנודדים אומרים