כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

הכל עובר עליך

חברתי א' מתחרפנת כל בוקר. כמעט. ומילא, תגידו, בגלל הסנדוויצ'ים, ההתארגנות, התסרוקות לילדות. הו, לא. ממש לא מדובר בהתפוצצות הבוקר השכיחה של אימהות. חברתי א' מתחרפנת דווקא בפתח העבודה שלה. שם, בוקר בוקר, עוברת מולה אחת העובדות ולא אומרת שלום.
"ואני בכל פעם אומרת לה שלום!" מתפוצצת א'. "והיא לא עונה! ראית דבר כזה בחיים שלך?"
ובכן, ראיתי, אבל אין טעם לפרט. רק לאסוף ריקושטים מהרצפה, ולקוות שהמעיל היפה שלי לא ייחרך.
"למה היא לא עונה לך, לדעתך?" אני מתעניינת לבסוף, כשזרם הלבה שוכך.
"כי היא חושבת שאני $%^*%^", עונה א' (מהפה שלה זה נשמע יותר גרוע). "היא לא מעריכה אותי בכלל. לדעתה אני לא יותר מ-&^HJOFG%#, מכסימום %&(J(#.
"היא מכירה אותך?" אני שואלת.
"לגמרי לא!" מתרעמת א'. "רק שלום-שלום… כלומר, שלום."
"אז איך את יודעת שזה מה שהיא חושבת עלייך?"
"רואים עליה, על המבט שלה!", א' שוב מעלה טמפרטורות. "מי היא חושבת שהיא? מי נתן לה את הזכות לחשוב עלי ככה?"
"אה… את?" אני עונה.

הוא אמר, היא אמרה

אם אני נשמעת חינוכית, מבינה ויודעת, דעו לכם: זו רק מראית עין. גם אני, כמו רוב האנשים, מופעלת מהמנגנון של א'. רובנו הולכים בעולם, מביטים ומסיקים מסקנות ממה שאומרים ועושים אנשים אחרים. היא הסתכלה עלי במבט עקום? סימן שהיא חושבת שאני עלובה. הוא לא רוצה לקרוא את מה ששלחתי במייל? סימן שהוא חושב שאני פתטית. הוא לא ענה לי לטלפון? סימן שלא איכפת לו ממני. כן, אין ספק: הוא מסנן אותי. רק אותי. שיישרף, הוא והג'ק שלו.
אני מודה, הדפוס הזה נפוץ בעיקר אצל נשים. אלפי קשרי חברות בין נשים היו הולכים לפח לו היינו מבטלים את האפשרות לקיים שיחות נפש של "הוא אמר ואז אני אמרתי", "מה זה אומר שהוא אמר ומה זה אומר שהוא לא אמר", ובעיקר "מה מה שהוא אמר או לא אמר אומר עלי". אבל בסופו של דבר, כמעט כולנו באותה מלכודת: מפרשים את האחר לפי מה שעובר בראש שלנו.

לתרגם מאכדית

הצרה היחידה היא, שזה הכי דומה לפרשנות של טקסט אכדי קדום, מבלי לדעת אפילו מילה באכדית (שומרית היא כמובן עניין אחר. הרבה יותר קלה וזורמת. אבל אכדית? אוף, איזו שפה איומה).
כי האמת היא פשוטה ונהירה בכל שפה: אין לנו שום מושג מה באמת קורה בצד השני. אנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר על מה שעובר לו בראש, ועל הסיבות בשלהן הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג. אולי היא לא רואה טוב, או לא שומעת טוב? (בחיי, היה מי שסיפר לי שהוא חשב שאני סנובית, כי לא עשיתי שלום כשהוא עבר מולי עם האוטו. האמת היא שאני כל כך מרוכזת בכביש, חרדתית שכמוני, שאיני מעיפה מבט בנהגים). אולי אנחנו מזכירים לו את סבתו, זיכרונה לברכה, שהייתה רגזנית גמורה? אולי היא שקועה בשרעפי בוקר? אולי הוא לא קיבל את המייל? אולי אין לו זמן לקרוא מיילים? אלוהים, כל כך הרבה אפשרויות, כל כך מעט זמן.

קורס בחשיבה מתקדמת

אז למה אנחנו בוחרים לחשוב שהוא חושב משהו מסוים ולא אחר? הא! פשוט וקל. כי זו המחשבה שעוברת בראש שלנו. והרי מתנה לקוראי בלוג זה – טיפ חינמי לחלוטין: רוצים לדעת מה באמת אתם חושבים על עצמכם? כל מה שאתם צריכים לשאול את עצמכם זה: "מה אני חושב שאחרים חושבים עלי?"
סקירה קלה תגלה הכל: עברו בדמיונכם בין האנשים הקרובים אליכם, ועשו רשימה: מה לדעתכם הם חושבים עליכם? אוקיי, עולות תכונות טובות ותכונות פחות טובות, מן הסתם. אז בואו נלך לקורס מתקדמים (כן, עדיין חינמי. פשוט חבריי חושבים עלי שאני נורא נדיבה, ולא נעים לי לאכזב). שאלו את עצמכם את השאלות הבאות (רצוי אפילו לקחת דף, או לפתוח קובץ במחשב ברגע זה, ולרשום את התשובות):
– כשמישהו עובר מולכם ולא עונה לברכת השלום שלכם, מה אתם חושבים? שהוא לא ראה אתכם? שהוא משונה? שהוא כועס עליכם? שעשיתם משהו רע? שהוא בז לכם? לא סופר אתכם? מה ההבדל בין המחשבות שלכם כשזה קורה עם חברה, עם מכרה מהעבודה, עם מישהו שאתם מעריצים, עם מישהו שאתם לא סופרים בעצמכם?
– כשאדם קרוב לא עונה לכם לטלפון, מה אתם חושבים? שהוא עסוק והוא יחזור אחר כך? שהוא לא ראה את השיחה שלא נענתה בטלפון? ואולי – שאין לו כוח אליכם, ומשעמם לו לדבר אתכם? אילו הנחות מן הסוג הזה עולות אצלכם מול בן הזוג? מול חברה טובה? מול חברה פחות טובה? מול הילדים? ההורים?
– כשאדם קרוב אומר לכם: "אני רוצה לדבר איתך", מה עובר לכם בראש? שהוא רוצה להתייעץ, או להטיח בכם האשמות? שהוא הולך לסיים את הקשר? שהוא כועס? נעלב? דמיינו לעצמכם שלושה אנשים משמעותיים שאומרים לכם את המשפט הזה. מהן ההנחות שלכם מול כל אדם כזה?
בוודאי גיליתם מייד שני דברים: ראשית, שמול אנשים שונים עולות בכם הנחות ופרשנויות שונות. אם החברה לא עונה לכם בטלפון, היא בטח עסוקה, או שנגמרה לה הסוללה. אבל אם בן הזוג לא עונה? או-הו, זה כבר אומר שהוא לא סופר אתכם. ואם הבוסית לא עונה? מה זאת אומרת, אתם בדרך החוצה מהמשרה שלכם.
רוצים קורס עוד יותר מתקדם? בבקשה: חשבו על סוד שיש לכם, שאתם מעדיפים שאיש לא יידע. הרגל רע, התנהגות בלתי מחמיאה, משגה שעשיתם. עכשיו, בחרו שלושה אנשים משמעותיים בחייכם, וחשבו: מה הם היו אומרים לו נגלה להם הסוד הזה? מה אתם מדמיינים שהם יחשבו עליכם?

ניתוח הממצאים

עכשיו, משיש לנו את כל הנתונים, ניגש לניתוח. ברשותכם, נפרוש על המשטח הסטרילי שתי מסקנות:
ראשית, מה שאתם חושבים על הצד השני משקף את מידת הביטחון שלכם בקשר. חוזרת שנית: מה שאתם חושבים לא משקף את הקשר במציאות – אלא רק את מידת הביטחון שלכם בו. אם הנחתם שהאדם שאליו התקשרתם לא ענה כי נגמרה לו הסוללה, או כי המייל לא הגיע – אתם מרגישים הרבה יותר בטוחים מאשר לו תשובתכם היא "לא בא לו לדבר אתי כרגע". אם כשמישהו רוצה לדבר אתכם אתם מייד מצפים להאשמה, זה אומר שבקשר הזה אתם צופים פגיעה ולא מרגישים בטוחים ואהובים. אם אתם יודעים בבירור שהאדם הקרוב יקבל אתכם כפי שאתם גם לו ידע את סודכם הגרוע מכל, אתם בטוחים בקשר איתו יותר מאשר בקשרים עם אלה שאתם מאמינים שיפנו לכם גב.
שנית – והנה מסקנה כוללנית יותר – מה שאתם חושבים על האחר הוא מה שבעצם אתם חושבים על עצמכם, ולא תמיד מעזים להגיד. כמו שא' מאמינה שהיא בתוך תוכה %$&*^$ (לא נעים לכתוב מילים כאלו בדפוס), כך גם אנחנו: אם כשמישהו מודיע על רצונו לדבר איתנו אנחנו חוששים מאשמה, הרי שאנחנו עצמנו מרגישים אשמים עד שלא הוכחה חפותנו. אם נדמה לנו שאנשים לא אומרים לנו שלום כי הם חושבים שאנחנו משעממים / טיפשים / לא חשובים – זה בעצם מה שאנחנו חושבים על עצמנו. והגינויים שאנחנו מדמיינים שנשמע מפיהם של אלה שיגלו את סודנו? ובכן, זה מה שאנחנו חושבים בתוכנו שמגיע לנו.
במילים אחרות: הזולת הוא (כמו שאמר הרבה לפני הארוויל הנדריקס, אבי שיטת האימאגו) מסך שעליו אנחנו מקרינים את הסרט שלנו. ואם כך, למה לכעוס עליו? למה לנסות לחנך אותו, שיענה בזמן, שיגיד שלום, שיקבל אותנו ואת המשגים שלנו בכוונה? במילים אחרות, למה לנסות לשנות את המסך במקום לערוך מחדש את הסרט? להיפך: ה"מסך" הוא שליח; כלי שדרכו אנחנו יכולים לגלות מה באמת עובר לנו בראש. דווקא דרך המקומות שבהם הזולת מכעיס אותנו, מלחיץ אותנו, שומט אותנו ממקומנו הבטוח, אנחנו יכולים לראות את המקומות שבהם עדיין לא עשינו עבודה; את המקומות החשוכים שלנו – ולהחליט לשנות.
כי בסופו של דבר, אנחנו הבמאים של עצמנו. רק בנו יש את הכוח לכתוב מחדש את התסריט של מחשבותינו, ומתוך כך את התסריט של חיינו. וברגע שקבענו איך יתנהג ויחשוב הגיבור – מה זה משנה מה יעשו הסטטיסטים?

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

הפעם, אני רוצה לדבר דווקא על חולשה מובנית של הנומרולוגיה לעומת ענפי אבחון אחרים. לא פעם, כשאני יושבת עם אדם ואומרת לו "תראה, יש לך נטייה לקורבנות", או: "בזמן לחץ את נוטה להיות בוטה ותוקפנית, ויש לך בעיה עם טקט", הוא עונה: "כן, הייתי ככה פעם, אבל אני כבר ממש לא".
בניגוד לגרפולוגיה, למשל, שיכולה להשוות בין תקופות שונות בחיי האדם ולראות התפתחות והשתנות, כוחה וחולשתה של נומרולוגיה קבלית היא בהסתכלות שלה על הפוטנציאל כולו – מלידה ועד מוות. כאשר אני מסתכלת על ניתוח תאריך לידתו של אדם, אני רואה את הנטיות, החולשות, החוזקות והיכולות המובנות בו – אבל אני לא יכולה לדעת מה מתוכן זכה לטיפוח ולמימוש, ומה לא. כך, למשל, אשה שיש במספריה נטייה לקורבנות והענקת יתר, יכולה להפוך לאדם מריר עם עודף ציפיות (אם היא גדלה להורים קורבניים או בסביבה מעודדת ריצוי), אבל היא גם יכולה להפוך לאדם שנותן בלב פתוח ועם גבולות ברורים, אם התחנכה אצל הורים שלימדו אותה לעשות זאת. יותר מזה: לעיתים גם מי שלא למד להוציא מעצמו את המיטב עושה זאת באמצעות למידה ועבודה פנימית במהלך חייו.
נכון, הסתכלות על מימדים שבודקים עיתוי, כמו פסגות ואתגרים או שנים אישיות, יכולה לומר לי מה הייתה ה"רוח הגבית" אצל האדם; באיזה מסלול העולם כיוון אותו ללכת, אילו הזדמנויות נקרו בפניו. אולם מכיוון שתמיד מדובר בסופו של דבר בבחירה אישית, אין לי דרך לדעת אם האדם עשה את הדרך שהעולם הורה לא, או לא (יתר על כן: חלק בלתי נפרד מהייעוץ הוא בדיקה – מה האדם ביצע מבין הציוויים שכתובים לו, ומה הוא עוד לא עשה, ואם יעשה ייטב לו).
אבל דווקא האופי הכוללני של הנומרולוגיה, שלא פעם מתסכל אותי, גם מספק לי (ולמי שבא לייעוץ) כלי רב ערך: כמו שבהוא חושף את הבאגים שאולי טופלו ואולי לא, הוא חושף גם את הפוטנציאל האדיר – שאולי טופל ואולי לא. הנומרולוגיה לא מסתכלת על "מי אני", אלא על "מי אני יכולה להיות". וזה, אם תשאלו אותי, תמיד עצום ומעורר תקווה.

כי לא משנה מי אנחנו ומה עשינו עד היום, יש לנו תמיד תקווה להינצל: להתחיל לדבר באהבה – על עצמנו ועל אחרים. א', זה בשבילך