כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

הכל פתוח

פוסט ובו ידובר: על אפסים, על חרדות ועל נומרולוגיה קבלית

לפני כמה ימים ביקשה ממני בתי בת העשר לעזור לה לארגן את הזמן לקראת שפעת המבחנים שצונחים עליה בשבועות הקרובים (בבית הספר היסודי של הבת שלי בטוחים ש"זמן פנוי", ממש כמו מילים אחרות שמתחילות ב-ז', הוא מילה גסה. שמעתי על ילד שהושעה מבית הספר כי הוא צעק לחבר שלו: "לאמא שך' יש זמן פנוי!").
מלאת הכרת ערך עצמי התיישבתי ליד בתי והיומן שלה, שמחה להשפיע עליה את מיומנויות ניהול הזמן המפורסמות שלי. "הנה, פה ופה תלמדי למבחן באנגלית, ופה ופה – למבחן במדעים", הצבעתי על דפי היומן הרלבנטיים. "רגע, אמא, שנייה", עצרה אותי בתי, והפכה את הדפים אחורה, לימים שחלפו מכבר. בפליאה ראיתי אותה מציירת לב מסוגנן על כל דף יומן ריק. "מה את עושה?" שאלתי. "אני פשוט לא אוהבת שיש לי ביומן דפים ריקים", ענתה בהיגיון. "איפה אמרת שאלמד לאנגלית?"

חרדת הדף הלבן
"מצחיק כמה שקשה לה לראות מקום ריק", חשבתי לעצמי בעודי קמה אל הכיור, אוספת בדרך שלל חפצים להחזיר למקום ומתכננת מה עוד נותר לי להספיק. "זה ממש דומה לאח שלה הגדול, שרק הישיבה מול דף ריק של עבודה להגשה ממלאת אותו ייאוש מר. בעצם, זה ממש דומה לאח שלה הצעיר, שלא יכול רגע בלי שיהיה מה שיעסיק אותו. ישר רוטן ש'אמא, משעמם לי'. לא יכולים להתמודד עם הריק. מעניין ממי הם קיבלו את התכונה המוזרה הזאת".
"אמא, את רוצה קצת לנוח איתי על הספה?" צעק הצעיר מקצה הבית. "נראה לך"? עניתי לו בצעקה רמה לא פחות. "יש לי עוד כיור מלא כלים, וסל מלא כביסה, ולסדר אחריכם את הבלגן, ולצאת להליכה עם אבא, ולהכין לכם ארוחת ערב, ובתשע אני מראיינת. נראה לך שיש לי זמן עכשיו סתם לשכב איתך על הספה"?
(טוב, האמת שהתשובה הארוכה הזו הייתה רק אצלי בראש. לילד פשוט אמרתי 'לא, מותק'. בזמן האחרון, תודה לאל, התשובות הארוכות ממש נשארות אצלי בתוך הראש). אבל התשובה הזו הספיקה לגמרי בשביל להבין דבר אחד, שדודה שלי אומרת כבר שנים: דם זה לא מים.
ועכשיו, לטובת אלה מהקהל שהרצף האסוציאטיבי שלי תפס אותם לא מוכנים, הנה ההסבר: בכל פעם שאני מוסיפה עוד פריט לרשימת המטלות האינסופית שלי, אני עושה כמו הבת שלי – מציירת לב על דף ריק רק כדי למלא אותו. כן, כן: בכל פעם שאני מתכננת את רשימת הכתבות שלי לדצמבר 2011, אני מציירת לב ביומן. בכל פעם שבמקום לשבת רגע בשקט ולבהות אני קופצת לחברה, אני מציירת לב ביומן. בכל פעם שאני ממלאת את התיק בעוד משהו שיעזור לי להעביר את הזמן ברכבת, אני מציירת לב ביומן. בקיצור: בכל פעם שאני בוחרת לעשות ולא להיות – אני מתנהגת בדיוק כמו ילדיי: מציירת לב ביומן, נאנקת בייאוש מול הדף הריק, או לוחשת 'אמא, משעמם לי'. ועכשיו בחזרה לתחילת המשפט: דם זה לא מים.

אבודים בחלל
מקומות ריקים מפחידים אותנו. אנחנו מבטאים את הפחד הזה בדרכים רבות: ממלאים בהיסח הדעת את המגירה שרוקנו וסידרנו בדי עמל. מדליקים טלוויזיה או אוכלים משהו כדי לא להשתעמם. דוחפים עוד משימה ללו"ז שלנו, מבצעים ריבאונד מפואר מזרועותיו של בן זוג אחד היישר לזרועות הבא, או אפילו עושים ילד אחרון ודי.
אנחנו מפחדים ממקומות ריקים בגלל שאנחנו פוחדים לפגוש את עצמנו, כמו שאנחנו, נטולי כיסויים. אנחנו פוחדים ממקומות ריקים בגלל שאנחנו מזהים "ריק" עם "אין". לא במקרה קוראים לאדם שמת "חלל": אנחנו מפחדים ממקומות ריקים כי ריק בשבילנו הוא מוות.
אבל הריק, באותה מידה, הוא גם אפשרות לחיים חדשים. דווקא היכולת לחכות רגע, ולהתבונן למוות הקטן של הריק בעיניים, מאפשרת לנו לחיות באמת. לפגוש את עצמנו, להתבונן בעצמנו ובפחדים שלנו, ואז לתת לעצמנו לצאת לגלגול (מטאפורי) חדש. היכולת לשהות לרגע בחלל – במקום הריק, הפתוח, פותחת לנו את כל האופציות, ומאפשרת לנו לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו. ואולי לזה התכוונה הבת שלי כשציירה לב על הדף הריק.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:
המספר שמבטא את החלל הריק בנומרולוגיה קבלית הוא האפס: ברוב החישובים הנומרולוגיים הפשוטים כלל לא משתמשים בו: כשאנחנו מסתכלים על תאריך הלידה, 30 נחשב ל-3, 40 ל-4 וכן הלאה.
אבל במקום אחד יש לאפס משמעות רבה מאד: בחישובי האתגרים.
פסגות ואתגרים, למי שבמקרה לגמרי לא עקב אחרי החומר (מה קרה, אין לכם זמן פנוי?) מסמנים את הציוויים וההזדמנויות לאורך תקופות החיים שלנו. הפסגות הן מעין "רוח גבית" שדוחפת אותנו לבצע הוראות מסוימות (למשל: פסגה 7 אומרת בין השאר – "תלמד או תטפל", ופסגה 6 אומרת "עליך להקים משפחה"). הפסגות אף מזמנות לנו את ההזדמנויות המתאימות לשם כך. האתגרים, לעומת זאת, הם הדרך שבה עלינו לבצע את הציוויים (למשל: אתגר 4 אומר, בין השאר – "תהיה ביקורתי ונכון לעבודה קשה", ואתגר 2 אומר בין השאר "עליך להיות דיפלומטי, רגיש וסובלני").
בעוד הפסגות הן תמיד אחד המספרים מאחד עד תשע, האתגר יכול להיות אפס. אתגר כזה הוא אתגר חזק במיוחד, מפני שהוא מודיע לאדם: "כל האפשרויות פתוחות בפניך. אתה יכול לנקוט בכל דרך שנראית לך כדי לממש את הציווי של הפסגה. תוכל להיות רגיש או סמכותי, חומרי או רוחני, מדריך, מטפל או מטופל. הכל פתוח".
איך מחשבים פסגות ואתגרים? טוב, זה כבר מסובך מדי בשביל פוסט. אם אתם ממש ממש רוצים לדעת, כתבו לי מייל (דרך ה"צור קשר" בדף הראשי באתר). מבטיחה לענות.