כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

המופע של שיא הרגש

פוסט שבו ידובר: על מצב הרוח, על המקום שממנו באים הרגשות וגם על נומרולוגיה קבלית

למעלה, למטה. מתרחב, מתכווץ. גבוה, נמוך. נא להכיר: מצב הרוח שלי (וזה רק בבוקר אחד). יציבות? תחפשו אצל מישהו אחר. כמו רבות מחברותי הטובות (וכמה מחבריי הטובים ביותר, שפשוט לא מודים בזה, אך ורק מפני שנולדו גברים), אני בעצמי המכון המטאורולוגי: קמה בבוקר, ומייד בודקת את מצב הרוח. איך אני היום? שמחה? פחות שמחה? ממש ממש לא שמחה? ומה אני כן?
מילה משונה, מצב רוח. הרי כשאנחנו מדברים עליו, אנחנו בעצם מדברים על רגשות מתחלפים: שמחה שמתחלפת בכעס שמתחלף בכאב שמתחלף בשעשוע שמתחלף באהבה.
אז למה דווקא רוח? אולי בגלל שלמתבונן מחוץ כל העסק הרגשי הזה נראה כמו איתני טבע בלתי נשלטים: רוח שנושבת מפה לשם, משתברת בסערה על אנשים מסביב, ובלי שום התראה מוקדמת משנה כיוון.
ואולי בגלל שאנחנו בעצמנו חווים את הרגשות כמו רוח סערה: הלו, מה פה קורה פה? הרי רק כרגע הייתי בסדר. מה זה הכאב הזה שמשתלט עלי פתאום? איך קורה שאני (אני! שקראתי ולמדתי ולימדתי והגעתי למסקנות!) כועסת, מקנאה או מרגישה נטושה כמו תינוקת בת שנתיים?
והנה עוד כמה שאלות מצוינות: מאיפה מתחילה הרוח, ומאין בכלל באים הרגשות? בדרך כלל נדמה לנו שמשהו מבחוץ מעיר אותם: מישהו אמר מילה רעה, ואנחנו כועסים. מישהו אחר חילק מחמאה, ושביעות רצון משתלטת ומנפחת את החזה. וככה הלאה: פלירטוט מעיר קנאה, חוסר תשומת לב מעיר בדידות, חום מעיר אהבה.
אבל אם האהבה מתעוררת, איפה היא ישנה קודם? ואיפה ישנה הקנאה, איפה ישנה הבדידות, איפה נרדם הכעס?
כשאני בודקת בכנות, אין לי ברירה אלא להודות: כולם ישנים אצלי, בקן חם ומרופד שסידרתי להם ממש בתוך הלב שלי. אולי באתי איתם לעולם, אולי פיתחתי אותם בתגובה לחוויות שעברו עלי, אבל כך או כך, הם לגמרי שלי. אם אין קנאה בתוכי, אף אחד לא יכול ליצור אותה, ולא משנה מה הוא יעשה. אם אני אוהבת את עצמי ומרגישה ראויה לאהבה, אף אחד לא יכול לגרום לי לחוש נטושה או לא אהובה.
מה שמעיר את הרגש הוא אף פעם לא אדם אחר, אלא משהו שקורה בתוכי. לא פעם, אלו המחשבות שלי: בדידות לא מתעוררת מכך שבן זוגי בוחר לראות טלוויזיה ולא לדבר איתי, אלא מכך שחשבתי "אם הוא לא רוצה לדבר איתי בכל רגע נתון, סימן שהוא לא אוהב אותי". מחשבה אחרת ("הוא בוחר לראות כדורגל כי יש משחק מעניין") תגרום לרגשות אחרים לגמרי (אולי סקרנות, אולי שעשוע) להתעורר. כעס יתעורר אם אחשוב "איזה אגואיסט הוא, שהוא לא רואה שאני זקוקה לשיחה איתו", אבל אם תעלה המחשבה "וואו, הוא נראה עייף", יתעורר אצלי דווקא רגש של חמלה.
לא פעם, רגש נוצר ממחשבה. מחקרי מוח מראים שערוצים עצביים רבים עוברים מהניאו-קורטקס (החלק הממונה על החשיבה ההגיונית) אל המערכת הלימבית, האחראית על הרגשות (אם כי יש לא פחות ערוצים שעושים את הדרך ההפוכה: מהרגש אל המחשבה). כך או כך, עם קצת אימון והרבה נכונות, אפשר לבחור מחשבות. את הפרשנות השלילית להחליף בחיובית, את ההנחה ש"הוא עשה לי" להחליף ב"הוא עזר לי לראות איזה רגש קיים בתוכי". הבחירה הזו מאפשרת לנו לחוות רגשות במקום להשתעבד להם, להמריא ברוח במקום להיטלטל בסופה. ואולי זה מה שנקרא "להיות רוחנית".

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

נומרולוגיה קבלית מקשרת את עולם הרגש לספרה 2. אנשי 2 (כאלה שנתיב הגורל שלהם הוא 2 או כאלה שנולדו ב-2, ב-11 או ב-20 לחודש), הם אנשים בעלי עולם רגשי עשיר, אבל גם עלולים ליפול ל"אפס אנד דאונז" רגשיים. הנשים לרוב נשיות מאד, והגברים מיניים. שני המינים זקוקים לאהבה וזוגיות. אנשי 2 מתאימים לעבודה שדורשת טקט ולטיפול במצבים סבוכים ורגישים, לא פעם אפשר למצוא אותם במקצועות כמו פסיכולוגיה, טיפול בילדים או  אפילו דיפלומטיה. (איך מחשבים נתיב גורל? ראו במושגי היסוד, כאן למעלה.)
הספרה 2 גם מתקשרת לאימהות, ולא במקרה: אימהות היא תפקיד שמחייב הכלה רגשית לא פשוטה. אנחנו סופגות את הילדים כשהם עצובים, כועסים, מתרגשים או מתוסכלים. העליות והמורדות שלהם מגיעים בסוף לפתחנו. אנחנו אמורות ללמד אותם שמותר לבכות אבל לא להרביץ. שרצוי להרגיש אבל זה לא אומר שצריך להפסיק לחשוב. שמי שמפסיק לברוח מכאב הוא זה שלומד לחוש עונג. הלוואי שנצליח באיזשהו שלב ללמד גם את עצמנו את החוכמה הגדולה הזאת.