כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

המציאות התקשרה ומסרה ד"ש

פוסט על קשיים בראיית המציאות, שמתחיל בפוליטיקה ונגמר, כמו תמיד, באהבה

בחודש האחרון הייתי כולי עסוקה בבחירות למועצה האזורית שלנו (סליחה, מבקשת רגע של סבלנות. כבר משתנה הנושא מפוליטיקה ליחסים אישיים. מבטיחה). הלכתי מאסיפה לאסיפה של המועמדים, מתמלאת אמונה והתלהבות, מתלבטת בין שני מועמדים חדשים שהבטיחו להביא את תרבות המרכז למועצה האזורית שלנו – מועצה ענייה, מפולגת וקטנה, שרובה מושבים וותיקים שמתפרנסים ממכסות ביצים.
אחסוך לכם את הסיפור המלא: אף אחד מאלה שהתלבטתי ביניהם לא התקרב אפילו לזכייה. מי שזכה בניצחון סוחף למדי הוא המועמד שמקושר לש"ס, שבא ממשפחה גדולה וחזקה באחד ממושבי הלולים. בבוקר שאחרי, כשהמצפה שלי טובל באווירת נכאים, והסטאטוסים בפייסבוק מדברים על תחושת כישלון וחוסר אונים, הסתכלתי על התוצאות. בפעם הראשונה שמתי לב למספרי המצביעים בכל אחד מהיישובים. ופתאום הבנתי שלא קראתי בכלל את המציאות: כשאתה נמנה עם מיעוט מספרי בשיטה שבה המנצח לוקח הכל, הסיכוי שלך להשפיע על תוצאת הבחירות, הוא, איך לומר, קלוש. מה שאומר שאני וחברים רבים שלי חיינו בסרט נעים למדי במשך כמה חודשים, משכנעים את עצמנו שהמציאות היא לא באמת המציאות, ושאם רק נחלום מספיק חזק, זה יקרה.

חולמים חזק

וזה הזכיר לי מייד כמה חולמים חזק שאני מכירה, מהסוג שרץ בין שיטת פלא ניו-אייג'ית אחת למשניה, שמבטיחה תוצאות מיידיות בגזרת השפע. כאלה שמגרדים גרוש לגרוש במשך שנים, אבל בטוחים שכל מה שצריך זה למצוא את הניסוח המושלם של מנטרה, וכל השאר כבר יקרה מאליו. מחשבה הרי בוראת מציאות, לא? אם נחשוב שפע יהיה שפע, לא?
ולא פחות, זה הזכיר לי כמה נשים שאני מכירה (כולל אפיזודות ארוכות טווח בחיים שלי) שמכירות כל פעם בחור אחר שרע להן, בדרך כלל מאותו סוג ממש, ומתעקשות שהוא לא באמת כזה. שהאהבה שלהן תשנה אותו, כי אהבה משנה עולמות. ואם הן באמת יאהבו אותו, והוא ירגיש ויידע כמה זה טוב, הוא ישתנה, ויהיה מה שהן צריכות, והן יחיו לנצח באושר ובעיניים בורקות.
זה אפילו הזכיר לי את אופן ההתמודדות (או חוסר ההתמודדות) שלי עם מחלה אוטו-אימונית קלה אבל מרגיזה שתפסה אותי לפני כמה שנים: במקום לעבור הליך טיפולי מסודר כלשהו, בכל אחת מהשיטות הרבות שאני מכירה, אני מדלגת לי מטיפול ספוראדי אחד לשני, וכשזה לא עובד, ממשיכה לרצות חזק שזה פשוט ייעלם.

אופטימיות ממארת

זה קורה לי מדי פעם. האמונה הזו שהדברים יכולים לקרות רק כי אני רוצה שהם יקרו. חוסר הנכונות להסתכל למציאות בעיניים כי היא לא נעימה מספיק, לא יפה מספיק. לא מעודדת מספיק.
ואז אני מתחילה בפרשנויות מקלות. כאן נכנסים כל ה"זה לא הוא, זו אני" למיניהם. ההתעלמות. ההדחקה. ההשתקה של הקולות הפנימיים שמזהירים מבפנים, שאומרים שטעיתי בקריאת המפה. האמירה עליהם ש"אלה רק פחדים". בקיצור, מדובר במצב רגשי שביני לביני אני מכנה "אופטימיות ממארת".
והאופטימיות הזו, שאינה קשורה למציאות, שונה להפליא מאופטימיות אמיתית. יותר מזה: כשאופטימיות ממארת מופיעה, היא מתנהגת כמו גידול: משתלטת על הקרקע העשירה שסביבה, וחוסמת את האופטימיות האמיתית מלהתפתח.

זו מול זו

אז מה בעצם ההבדל בין אופטימיות ממארת לאופטימיות אמיתית? אם ננסח את זה הכי בקצרה, אופטימיות ממארת מצפה לשינוי שיגיע במטה קסם (הבחירות שבהן ינצח המנהיג הנכון. הגבר הנכון שיכניסך תחת כנפו. המטפל הנכון שימצא מזור למחלה שלך). אופטימיות אמיתית, לעומת זאת, מוכנה להכיר בקשיים ובמגבלות (העם חושב אחרת ממני. עוד לא נולד הגבר שיציל אותך מעצמך. מחלות לא עוברות בן רגע, אלא בקצב שלהן) ולא נכנעת להם.
אופטימיות ממארת מסתכלת על הקשיים שבדרך למטרה, ואומרת לעצמה: "שטויות. זה לא אמיתי. אלה רק הפחדים שלי. אם אני רק ארצה מספיק – יהיה בסדר. השפע יגיע, הזוגיות תפרח, המחלות ייעלמו".
אופטימיות אמיתית אומרת, לעומת זאת, רק דבר אחד: "מגיע לי טוב, ואני יכולה להביא לעצמי את הטוב הזה. אם לא כאן אז שם. אם לא עכשיו אז אחר כך. וגם אם לא מצליח לי, אני לא מוותרת".
אופטימיות ממארת מרוכזת בעצמה. היא מתעלמת מהעולם סביב, מהשדרים שלו, מההתנגדויות שלו, היא אומרת רק: "בסוף הם יבינו שמה שאני רוצה הוא הדבר הנכון בשבילם" (בין אם מדובר בגבר שמסרב להתחייב, בקידום המקצועי שלא מגיע או במועצה אזורית שמסרבת להכיר בחזון של חינוך אחר). היא עסוקה במה שאין, ונחושה להביא אותו, ועכשיו.
אופטימיות אמיתית קשובה להתנגדויות, למקומות שבהם המציאות לא מתנהגת כמו שמבקשים ממנה. היא לא מתעקשת ולא נאבקת. רק הולכת למקום אחר, לכיוון אחר, שבו היא יכולה לעשות שינוי. היא מסתכלת על מה שיש, ושואלת מה אפשר לעשות איתו.

זהירות, מכשול לפניך

ויש עוד הבדל אחד, דרמטי, בין אופטימיות ממארת לאופטימיות אמיתית: התוצאות של היתקלות במכשול. אופטימיות ממארת מאמינה בכל כוחה במנהיג המושיע, בבן הזוג החדש והמושלם, בטיפול הקסם, בכסף שיגיע, שהרי הוא חייב להגיע, כי זימנתי אותו. וכשהוא לא מגיע, והתקוות מתנפצות ברעש גדול ומערער, התוצאה היא חוסר אונים. מוחלט. כבד. נטול תקווה. כי אם הפעלתי את מכסימום הרצון שלי וזה לא עבד, מה שווה הרצון שלי, ולשם מה בכלל לנסות, אם בכל פעם אני מתאכזבת?
אופטימיות אמיתית, לעומת זאת, יודעת שכל אירוע הוא לטובתה. שיש מי שדואג לה מלמעלה כמו הורה טוב ומיטיב, וגם אם אינה מבינה את כוונותיו ואפילו מתקוממת, היא מבינה – כמו ילד כעוס אבל סומך על ההורה – שהעולם בעדה. והיא סומכת על כך שבכל אירוע יהיה לה איך לפעול, איך לגדול, איך למצוא את דרכה המדויקת. ולכן אופטימיות אמיתית, בסופו של דבר, דוחפת לפעול, לא לחדול.
אופטימיות אמיתית דוחפת אותנו לקחת אחריות. להתחייב למה שאנחנו רוצים. לא באופן חד פעמי, אלא לתמיד. כי אם אני רוצה שינוי שיבוא לידי ביטוי בבחירות, אני צריכה להתחיל להיות מעורבת לאורך כל הזמן, ולא חודש לפני. להביא את השינוי לא דרך בחירה בקלפי, אלא דרך פעילות מתמדת. ואם אני רוצה שינוי בזוגיות שלי, כדאי לי לקחת אחריות על הבחירות שלי, על ההתנהגויות שלי, על מה שיוצא לי מהפה ועל מה שנשאר סגור וחתום. ואם אני רוצה ריפוי – ובכן, יותר משחשוב באיזו שיטת טיפול אבחר: יותר חשוב שאתחייב לה. ואז, או אז, אגלה כמה חזק ומשמעותי הרצון שלי יכול להיות, ואיך הוא תמיד מצליח להביא שינוי.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

המספר שלפי נומרולוגיה קבלית מקושר לאופטימיות, הוא המספר 3. ולא במקרה: אנשים עם מספר 3 בנומרולוגיה הם אנשים שתמיד בדקה התשעים הכל מסתדר להם. וכשהעולם באופן קבוע מגן ושומר עליך, אין פלא שאתה מפתח אופטימיות.
אבל אנשי 3 יכולים לגלם את שני סוגי האופטימיות. בצד אחד של הקשת יכולים להופיע אימפולסיביות, בזבזנות, חוסר אחריות, קושי בדחיית סיפוקים, דיבור יתר על חשבון עשייה, ובעיקר ילדותיות: הרצון שמישהו ידאג לך, יוביל אותך, יטפל בך. לא פעם אנשים אלה מגלמים בזוגיות שלהם ובמשפחת המוצא שלהם את תפקיד הילד הקטן, שתמיד צריך לדאוג לו (אם כי ייעוץ נומרולוגי מלא כמובן מסתכל גם על מספרים נוספים, שיכולים לסתור את השפעות ה-3).
בצד השני, לעומת זאת, מופיע ה-3 שכולו השראה, יצירתיות, יכולת שרידה. הוא זה שמלא אופטימיות אמיתית: הוא בוטח בעולם, רואה בכל קושי הזדמנות לפיתרון יצירתי. כשהצד הזה של 3 מופיע, האדם הוא אור גדול, מודל לשמחת חיים, לנכונות לחוות ולהתנסות, לאמירת הדברים בכנות ובתום – לכל מה שקוסם לנו בילדים.
ולא במקרה, ה-3 מקושר גם לאהבה: כי אופטימיות אמיתית היא הידיעה שאנחנו אהובים תמיד, ושביכולתנו לאהוב כל דבר, כל אחד.

ואת השיר הזה אני מקדישה לחברות האהובות שלי מהמצפה – א', א' ו-א',  י', ל', מ', נ',  ש' ו-ת', עם המילים שכתב צ' הפילוסוף: "יש עוד דרכים נסתרות להגיע דרכן. לכי איתן"