כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

הנה פתחתי חלון

תודה, אני מוותרת על חלונות הזדמנות. מעדיפה שהכל יהיה פתוח

עיצוב: לילי רוזן-זהר

לפני כמה חודשים הרגשתי שאני על הגל. מה זה על הגל? גבוה גבוה על הנחשול, עטופה בקצף, כשהרוח שורקת לי באוזניים (הביקיני מאיים להישמט והעיניים שורפות רצח, אבל מילא, למה להרוס תמונה ציורית).
ובאמת, הרגשתי שהכל פתוח. התחלתי להרצות על "לפתור את הבלתי פתיר", וההרצאות התמלאו. אנשים נרשמו מראש לקורס שעוד לא פתחתי. הביקוש לטיפולים עלה על הזמן הפנוי. הייתי מאושרת ונפחדת בעת ובעונה אחת, ולא אמרתי "לא" לאף אחד ושום דבר. נכון שגיליתי שאני עמוסה מדי ולחוצה מדי. אבל איך להעז בכלל לומר לא, כשהגל מתחתי שוצף ולוקח אותי בדיוק לאן שרציתי?
ואז, כמובן, חליתי. האבחנה הייתה ברורה למדי: עומס יתר. ועדיין לא העזתי לעצור. שהרי החלון פתוח, וכל ההזדמנויות שם. מה, עכשיו להפנות אליו את הגב?
לקח לי קצת זמן להבין מה הקטע. וההבנה עלתה דווקא בטיפול תטא הילינג לבחורה אינטליגנטית ומוכשרת, צעירה ממני ביותר מעשור, שהרגישה שמאוחר לה מדי לעשות שינוי בקריירה. "הייתי צריכה לעשות את זה כשהייתי צעירה", היא נאנחה (ועצמותיי הזקנות השתשקו בחרדה מהצד השני של הטלפון). "אז היה הזמן הנכון, לא עכשיו."

חלונות פתוחים לרווחה

ופתאום ראיתי מול עיני את המשותף לי ולה: האמונה שיש בחיים חלונות הזדמנות ספציפיים, פתוחים לרווחה. ויש לקפוץ דרכם בעוז ועזוז, בלי לפחד ובלי לחשוש מרגליים שבורות, מהר-מהר – לפני שייסגרו ויותירו אותנו בצד השני, תקועים בעבר, לא מסוגלים להגיע אל העתיד.
כי כשאני מאמינה בחלונות הזדמנות, אני באותה מידה מאמינה שבלעדיהם אין דרך לעבור הלאה. אני מאמינה – אם לעשות את זה ויזואלי – שאני הולכת בשביל ארוך, שלאורכו פזורים צמתים ברורים, שרק בהם ניתן לסטות מהשביל. ואם פספסתי צומת? עלי לחכות לצומת הבא, רחוק כמה שיהיה. אני מאמינה – אם לעשות את זה כלכלי – שהחיים שלי הם תכנית חיסכון עם נקודות יציאה. פספסתי נקודה כזו? עלי לחכות לחודש הבא, לעוד שלוש שנים, לגלגול הבא. כי האמונה בחלונות הזדמנות אומרת שמה שלא יקרה עכשיו כבר לא יקרה, ואז אוי ואבוי.

הזדמנות חד-פעמית

ופתאום הבנתי שזו אותה תפיסת עולם שגורמת לי להיכנס לטורים גבוהים מול הילדים שלי, ולהעמיד להם גבולות שבכלל לא רציתי להציב – "קודם שיעורים, אחר כך חברים" או "את חייבת לבקש מהחברה שלך סליחה ברגע זה".
זו האמונה שאומרת שאם הילד הרביץ לחבר עכשיו ולא העפתי אותו על טיל, פספסתי את ההזדמנות והוא יגמור בפנימייה לעבריינים צעירים. זו האמונה שאם לא הכרחתי את הילדה להתנצל בפני חברתה, ההזדמנות תפוספס והיא תמצא את עצמה נטולת חברות. זו האמונה שאם לא לחצתי על הילד שלי ללמוד לבגרות, כבר לא ייצא ממנו כלום.
ובאותה מידה, זו האמונה שאומרת לנו שאנחנו חייבים לקדם דברים היום, הרגע, עכשיו. שאם לא נגרום לבן הזוג עכשיו להתחייב, כבר לא נהיה ביחד. שאם לא נעשה ילד עכשיו, יהיה מאוחר מדי. שאם נישאר עכשיו בנישואים לא לגמרי טובים, כבר נהיה זקנים מדי להתחיל מחדש.
וזו אותה האמונה שגורמת לנו להתפטר באימפולסיביות ממקומות עבודה (כי מי ייקח אותנו בגיל 40 פלוס) או להישאר בהם הרבה אחרי שנשבר לנו מהם לגמרי (כי ההזדמנות להתחיל מחדש כבר עברה).
היא תוקעת אותנו בציפייה לרגע הנכון (עוד לא, עוד לא, עוד לא…) או גורמת לנו להסתער קדימה בלי קשר להתנגדויות מסביב, ראש בקיר.
בקצרה, זו אמונה שגורמת לנו לא להיות קשובים לרגע עצמו, אלא רק לרגעים שהיו בעבר ("פעם יכולתי") או שיהיו בעתיד ("רק כשיהיה לי תואר שני אני…"). וואלה, יופי.

בכל רגע ורגע

וביני לבין עצמי, אני כבר יודעת שזה בדיוק ההיפך. שהחיים שלי הם לא תכנית חיסכון – הם עובר ושב. רוצה לומר: כל רגע ורגע הוא חלון הזדמנות. בכל רגע ורגע אפשר לסטות מהשביל. בכל רגע ורגע אפשר להתחיל מחדש. אנחנו לא מפספסים שום רכבת, כי תמיד מגיעה עוד אחת: אולי לא לאותו מקום, אבל למקום כלשהו, שיעשה לנו טוב.
והידיעה שכל רגע ורגע הוא חלון הזדמנות אומרת כמה דברים:
ראשית, שאנחנו לא חייבים להסתער גם אם החלון פתוח. אנחנו יכולים להיות קשובים לקצב שלנו. זה נהדר לרכוב על הגל, אבל לא צריך לעזור עם הידיים. ומותר גם לרדת לרגע לחוף, מתוך ידיעה שיגיע עוד גל, ואם לא יגיע – נמצא לנו משהו אחר לרכוב עליו בדרך אל האושר. כי יש מועד ב' לכל דבר, ואלוהים, כמה משחררת הידיעה הזו, כמה היא נותנת אורך נשימה, סבלנות, ראייה נכוחה.
שנית, שאנחנו לא יכולים יותר להשתמש בתירוץ העלוב של "עבר זמנו" או "עבר זמני": כל זמן שאני כאן, הכל פתוח בפני. אני יכולה להתחיל עבודה חדשה, לשפץ נישואים או לעזוב אותם, לתקן יחסים עם בן זוג או חברה או ילד, ללמוד משהו אחר לגמרי, להמציא את עצמי מחדש.
ושלישית, שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לנוח על השמרים בין חלון הזדמנות מדומיין אחד לשני: אנחנו חייבים להיות קשובים למה שקורה עכשיו, כי בכל רגע מגיעה הזדמנות חדשה. בכל רגע ורגע מגיע גל חדש, ובידי ההחלטה אם לרכב עליו או לשבת בחול ולהתבונן בו בשלווה גמורה. ושניהם בסדר.
כי בסופו של דבר, הידיעה שכל רגע ורגע הוא חלון הזדמנות, שאין "זמן נכון" אלא "זמן פנימי נכון", מחזירה אותי להסתכל פנימה במקום החוצה, ולשאול רק דבר אחד: מה מתאים לי עכשיו? לנוח או להתאמץ? להישאר או ללכת? לכעוס או לרגוע?  ולדעת – לדעת בבהירות – שיהיה זמן מתאים לעשות גם את הדבר השני.
והנה, פתחתי חלון. אל עצמי.

נ.ב. 1: אם גם אתם סובבים סביב החלטה, ולא מצליחים להחליט אם זה הרגע המתאים, מוזמנים לטיפול תטא הילינג או לפגישת ייעוץ. ביחד נפתח חלון לעצמכם, נעיף את הפחדים מחלונות סגורים ורכבות מפוספסות, ונגלה מה הכי מתאים לכם עכשיו, ואיך להגיע לשם.

נ.ב. 2: וכמו שסיכם אלוף נעוריי ג' (עוד לפני שהייתי נערה אפילו, וזו עוד הוכחה לדבריו): "העניין עם זמן הוא שזמן הוא לא באמת אמיתי, הוא רק נקודת המבט שלך"