כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

הצהרת הון

פוסט ובו ידובר: על מצפנים שמראים את הדרום, על מחסור ורצון, ועל נומרולוגיה קבלית

לפני שבועיים הגיעה אלי בדואר מעטפה ממס הכנסה. מס הכנסה ואנוכי, יש לומר, איננו מקיימים יחסים קבועים וקרובים, אלא יחסי תן וקח (אני נותנת, הוא לוקח) אדיבים ומרוחקים. לכן, אין פלא שנתקפתי חיל ורעדה כשגיליתי שמס הכנסה מגלה בי עניין רציני, ומבקש לדעת עלי הכל. מה, איפה, איך. במילים אחרות – הצהרת הון.
מכיוון שלא ידעתי שבעלת הון אנוכי, יצאתי לשוטט במצוות אדון מס בנבכי רכושי, להשיג אישור מפה ורצף יתרות משם. בעודי מקטרת לכל מאן דהוא הנקרה בדרכי בלהט ובאפקטיביות (הלוואי והיה לי אותו להט ואפקטיביות מול פקיד הבנק למשכנתאות, פקידת הבנק הרגיל, פקיד החברה לקופות גמל, הפקידה בחברת הביטוח ושלושת הפקידים הקטנים אצלי בבית), אמר לי ידידי א': "את יודעת, זה דווקא רעיון לא רע, לעשות לעצמך הצהרת הון פנימית מדי פעם. לשים לב לכל מה שיש לך".
מכיוון שידידי א' תמיד צודק (אפילו כשהוא לא צודק הוא צודק), שקעתי במחשבה מעמיקה. "למה אני ככה?" שאלתי את עצמי. "למה בין כל התובנות, ההתבוננויות, החיפוש – אני תמיד מתרכזת במה שעוד אין לי ולא במה שכבר יש?"
"את לא לבד", ענתה לי עצמי בעודה הולכת בזהירות אחורה.
"אני יודעת שאני לא לבד. כולם ככה", עניתי.
"לא, התכוונתי שאת לא לבד. יש פה עוד אנשים שרואים אותך. אז בלי ידיים". (עצמי, יש להזכיר, מורגלת בהתמודדות האימפולסיבית שלי עם שאלות קשות, מחשבות קשות ורגשות קשים).
אבל האמת היא ששתינו צודקות. באמת אני לא לבד: רובנו ממעטים להקדיש תשומת לב למה שיש. רק לפני שבוע כתבתי כאן כמה בולט לעינינו כל מחסור קטן, אבל היש? גדול ונרחב כשיהיה, אינו נספר.

צאצאי הסוואנות

למה אנחנו ככה? חלק מהעניין, כנראה, הוא הדרך שבה התפתחנו: אמרה לי פעם ד"ר דינה אייזן (חובה להכיר למחפשי שמחה, חיוביות ובריאות) שהמוח שלנו חווט ועוצב בסוואנות הפראיות כדי לגלות סכנות: מי מאיים עלינו? מה מאיים עלינו? מה מסוכן? מה מהווה בעיה?
כולנו צאצאי אותם אבות ואימהות קדמונים ששמו לב יותר מכולם לסכנות, לחוסרים, לבעיות – ומיהרו לפעול. אנחנו בניהם ובנותיהם של הנמלים קמוטות המצח, ולא של הצרצרים הזמרים. בעולם ההוא, הפראי והאכזר, ששרר פה עד עידן השפע, עוני או סכנה לא היו רק קושי להתלבש כראוי, לאכול כראוי או לגור כראוי: פירושם היה אין בגד, אין אוכל, אין מחסה.
ובעולם ההוא – החל מהפרה-היסטוריה וכלה בהיסטוריה שלפני מאתיים שנה, בערך – ה"אין" היה מציאות חיים ברורה, מאיימת, מקצרת חיים. פלא שהמוח שלנו מתוכנת לחפש אותו ויהי מה?

מהעבר לעתיד

אז נכון: מאתיים שנה הם זמן קצר מדי לשנות תכנותים אבולוציוניים. יותר מזה: גם ההווה שלנו, השופע כל כך במונחי ההיסטוריה של האדם, עדיין מציב לנו סכנות אמיתיות לחיים – החל בתאונות וכלה במנהיגים מטורפים בסביבה. אבל בכל זאת, איך יכול להיות שאנחנו חיים בבתים נוחים כל כך, עובדים בעבודות נוחות כל כך, נהנים משפע שלא היה כדוגמתו מעולם – החל באוכל, דרך שנות חיים וכלה באפשרויות בחירה – ובכל זאת רובנו עסוקים במה שאין?
אני מאמינה שהתשובה טמונה לא רק בדרך שבה התפתחנו, אלא בדרך בה אנחנו שואפים להתפתח. לא רק בעבר, אלא גם בעתיד.
כולנו יצורים מתפתחים. נולדנו ככה, צומחים וגדלים. ככה בנוי היקום, וככה עובד התכנות הבסיסי של כל אחד מברואיו: להיווצר, ומרגע זה לגדול (וכשהגדילה נעצרת – אנחנו הופכים למשהו אחר. אבל זה כבר עניין לפוסט נפרד). ומכיוון שאנחנו יצורים מפותחים לא רק ברמה הפיזית, אנחנו נדרשים להתפתח ביותר מהרמה הזאת. זהו הדחף הבסיסי ביותר שקיים בנו: להתקדם. לגדול. להיות ולעשות יותר.
אבל לאן נלך? מה נעשה? לאן ניקח את הדחף הזה? איפה המפה שתוביל אותנו לגדילה? כאן בדיוק נכנס החיפוש אחר ה"אין": הוא פשוט המנגנון המהיר והזמין ביותר שאנחנו מכירים כדי לזהות לאן ללכת. בכל רגע נתון, ולא משנה איפה אנחנו נמצאים על מסלול החיים, אנחנו עוצרים, מתעלמים מהדרך שכבר עברנו, ומסתכלים קדימה: מה חסר כרגע? טוב, אם כך, לשם נלך.

המצפן המשוגע

הבעיה היחידה עם המצפן הזה, היא שזה המצפן היחיד בעולם שבו-זמנית גם מראה לנו את הדרך, וגם שם לנו רגל. למה? מפני שהמקום הכי פחות טוב לצאת ממנו לדרך כלשהי, הוא המקום של המחסור. זה כמו לצאת למסע רעבים, צמאים וללא אוהל, ולקוות להגיע ליעד בכל זאת – במקום לקחת איתנו צידה ראויה לדרך.
תחושת ה"אין" היא תחושה מחלישה. היא גורמת לנו לפעול ללא המשאבים הטבעיים שיש לנו: שיקול דעת. אנרגיה. שמחה. בהירות. הומור. אינטואיציה. כשאנחנו ב"אין לי", לא רק שאיננו מי שאנחנו יכולים להיות בעתיד – אנחנו אפילו לא מי שאנחנו כרגע. אנחנו משתמשים בחלק קטן מאד מהיכולות שלנו. איך בכלל אפשר להגיע לאן-שהוא ככה?
יותר מזה: כשאנחנו ב"אין לי", אנחנו מרוכזים במה שאנחנו לא רוצים (חוסר בכסף, חוסר באינטימיות, חוסר במשמעות) במקום במה שאנחנו כן רוצים (כסף, אינטימיות, משמעות). ומכיוון שהעולם תמיד מראה לנו את מה שאנחנו מרוכזים בו, רק ניתקל בעוד ועוד ממה שאנחנו לא רוצים. ואם כבר אנחנו באנלוגית המסע, נלך איתה עד הסוף: זה כמו לצאת לדרך מפחד הנמרים, אבל ללכת בעקשנות בנתיב שבו הם נוהגים לצוד.
ומשום כך, הגרוע מכל הוא שה"אין לי" הוא המצפן היחיד בעולם שתמיד מראה לנו את הדרום. הוא לא מראה לנו את הדרך הנכונה, אלא את הכיוון ההפוך. לא לאן אנחנו רוצים להגיע, אלא מאיפה אנחנו רוצים להימלט. מכיוון שאנחנו מיומנים בשימוש בו (אחרי הכל, גם ההורים שלנו ובהורי הוריהם השתמשו בו) אנחנו רגילים להפוך במוח את הכיוונים. אבל ההיפוך לוקח זמן ואנרגיות, ומביא אותנו יותר לאט, אם בכלל, אל היעד.

מחסור רע, רצון טוב

טוב, אז ברור שיש כאן פרדוכס: מצד אחד, ההתמקדות במחסור מקשה עלינו להגיע ליעדנו. מצד שני, היא המנגנון היחיד שאנחנו מכירים שיכול להראות לנו את היעד. ההיגיון אומר, אם כן, שגם כלי לא הכי יעיל עדיף על שום כלי בכלל.
אבל זו הטעות: כי יש לנו כלי מצוין אחר: הרצון. והרצון יכול להראות לנו בדיוק לאן אנחנו אמורים להגיע, בלי להיזקק ולו לרגע לתחושת ה"אין". אנחנו יכולים להיות מרוצים לגמרי מהעבודה שלנו, מהיחסים שלנו, מחשבון הבנק שלנו – ודרך זה להתפתח ולגדול.
בתור מצפן ומורה דרך, לרצון יש יתרונות רבים על ה"אין": הוא עוזר לנו להתמקד ביכולות ולא בחסרונות; במה שמלהיב אותנו ולא במה שצריך לעשות, ובכך מגביר את הסיכוי שנעשה משהו בכיוון (בינינו: מה אנחנו רוצים יותר לעשות: את מה שמלהיב או את מה שצריך? כמה פעמים אנחנו דוחים את מה שצריך ובכל זאת עושים את מה שמלהיב?). יותר מזה: הרצון, כשהוא מדויק ומזוקק, עשוי מתדר שדוחה פחדים לצדדים, בניגוד למחסור שמושך אותם אליו כמו עש לעששית.
הצרה היחידה עם הרצון, היא שהוא בולט פחות לעין מן החוסר. חיים שלמים מלמדים אותנו להתמקד במה שאין ולא במה שאנחנו רוצים ("בא לך? תשכחי ממה שבא לך. מה זה חשוב, מה בא לך?"). כדי להשתמש ברצון, יש לשלוף אותו מארגז הכלים, בו הוא מתחבא, עמום ובלתי מלוטש. להוציא אותו, להגדיר אותו, לתת לו מקום של כבוד.

המקום המשמח

איך עושים את זה? הרעיון הוא דווקא פשוט: לבדוק מה עושה לנו טוב, ולראות איך מגבירים אותו. למשל, לשאול את עצמנו: "מה החלק שאני הכי אוהבת בעבודה שלי"? "מה החלק שעושה לי אור בעיניים, שאני שמחה אליו?" את המקום הזה לחקור ולדייק: האם כנומרולוגית אני אוהבת, למשל, להכין את האבחון מראש, לשבת מול המספרים ולנתח אותם, או שדווקא הפגישה עם האנשים בקליניקה עושה לי את זה? ואולי הדבר שהכי משמח אותי זה ללמד ולהרצות? האם בעיתון אני אוהבת יותר לראיין או לכתוב? לחשוב על רעיונות או להרים אותם לכדי עשייה?
המקום הזה, המדליק, המשמח, המרגש – הוא המקום שאליו עלינו ללכת; שאותו עלינו להרחיב הרבה יותר, הרבה מעבר למה שחשבנו שאפשרי.

רגע לפני סיום, המלצה חמה:

אם בוער לכם בבטן להתכוונן אל הרצון שלכם, לכו לקרוא את ספרו המצוין של ערן שטרן, "להגשים". שטרן, תלמידו של בוב פרוקטור ומנטור מצליח בעצמו, עזב קריירה בהיי-טק כדי להדריך אנשים אחרים כיצד להגשים את חלומותיהם. בשפה ברורה, באנלוגיות פוקחות עיניים ועם הרבה מאד תרגילים מעשיים, הוא מחבר בין מיטב העקרונות הרוחניים לבין המציאות בשטח. שווה, שווה, שווה (ותודה למיקי מלץ, עורכת "כיוון הרוח" ומדור ספרים ב"לאשה", ששלחה אותי לקרוא).

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

לפי נומרולוגיה קבלית, לכל מספר יש "הון" משלו, מקום אחר שמדליק אותו, גורם לעיניים שלו לנצנץ. זהו המצפן הפרטי שלו, שאומר לו לאן הוא יכול להגיע.
בעוד מספר יום הלידה מדבר על מי שקל לנו להיות ועל המתנות שאיתן אנחנו יוצאים לדרך, ומספר השם הפרטי מדבר על התכונות שקל לנו להחצין ולהראות לעולם – נתיב הגורל (סך כל המספרים בתאריך הלידה שלנו) מדבר על מי שאנחנו יכולים להיות, על היעד שאליו עלינו ללכת.
מניסיוני, לא פעם זהו המקום שהכי קשה לנו להגיע אליו. אמנם חלק מהתכונות שלו מאפיינות אותנו, אבל שם גם טמון ה"אישיו" הכי משמעותי שמעכב אותנו. וכך, בעלי נתיב גורל 1 אולי יהיו רציונאליים ואינדיבידואליסטיים, אבל יהיה להם קושי עם עצמאות בתחומים מסוימים בחייהם, או שהם יסרבו לקחת אחריות על אחרים ולנהל; לבעלי נתיב גורל 4 אולי יהיה קל לראות את כל הפרטים, אבל קשה לפתח משמעת עצמית; ולבעלי נתיב גורל 3 תהיה נטייה לאמנות ולסיפוקים מיידיים – אבל יהיה להם קושי לפתח אמון ושמחת חיים אמיתית. איך יודעים מה הייעוד, מה ההון שאנחנו מביאים איתנו כדי להתגבר על המכשולים, ולאיזה מקום מעבר לאפשרי אנחנו מסוגלים להגיע? ייעוץ נומרולוגי יעשה את העבודה. מוזמנים.

וממש ממש לסיום – הודעה לציבור: ימי המחסור עברו. אפשר לחזור ולהתרווח וליהנות ממה שיש. תודה