כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

הראש מפה, המחשבה ממדריד

פוסט ובו שלוש מחשבות מטיול בחו"ל, ואף מילה על נומרולוגיה קבלית

1. גראונד קונטרול טו מייג'ור טום

אם אתם מזדמנים לטיול במדריד עם הילדים, סימן שלא הייתה לכם ברירה. מדריד מדהימה, אבל לא ממש לילדים. ידענו את זה מראש, ובכל זאת נסענו, כי הגדול ביקש מתנת בר מצווה אולטימטיבית: משחק של ריאל מדריד.
וכך, בבוקר שלמחרת המשחק (נגמר 3-0, אם התעניינתם) מצאנו את עצמנו במוזיאון השעווה של מדריד, כולל חמש דקות רצופות בסימולטור הטיסה בחלל שצמוד למוזיאון: מתקן קטן, שמפציץ את החושים ברעש, תנועות חדות, טלטולים וצבעים.
למרבה הפלא, הוא מצליח לשכנע: כשישבתי בפנים, ילדים צוהלים מימיני ומשמאלי, מיטלטלת בפראות, החושים שלי הודיעו לי חד-משמעית: את בחלל. רק הידיעה הברורה שלפני חמש דקות טיפסתי במדרגות לתוך ארגז בחצר המוזיאון, הזכירה לי שגם עד יום הולדתי ה-42 (שחל ממש למחרת) לא אגיע לירח.
וזה, איך לא, גרר אותי למחשבה פילוסופית עמוקה (כן, מתברר שסימולטורים עושים לי את זה. ממש כמו לימודים, קוטג', חתולים או למעשה כל דבר אחר): המחשבה על כמה החושים שלנו משקרים לנו.
כי הרי החושים שלנו אומרים לנו אינספור שקרים: החל מזה שחמאה חיונית לנו (באמת! הגוף פשוט צורח את זה!) דרך התחושה שהאחרים גורמים לנו להתרגז / לכעוס / לאהוב את עצמנו (באמת! הרי הם הרגיזו אותנו או סיפרו לנו כמה אנחנו מוצלחים!), וכלה בכך שמוות הוא הסוף: הרי בעיניים שלנו ראינו כמה עשרות חתולים / ציפורים / אוגרים מפסיקים לנשום, לזוז ולפרנס פשפשים.
כשישבתי בסימולטור, העיניים שלי הראו לי נופים זרים. האוזניים שלי השמיעו לי קולות ברורים. הגוף שלי זז כמו בנסיעה פרועה. אז מה בכל זאת גרם לי לא להאמין להם? אך ורק הידיעה הפנימית.
כמו בסימולטור, כך גם בחיים: רק הידיעה הפנימית יכולה להעמיד אותנו על טעותנו – הידיעה הפנימית שאינה קשורה למה שהחושים שלנו תופסים, שאינה תלויה במה שהמציאות אומרת לנו מבחוץ. הידיעה הפנימית, הברורה, שהדברים הם לא כמו שהם נראים. שיש מציאות אחרת, עמוקה ומקיפה יותר, גם אם בלתי נראית כרגע. כמו בסימולטור, מותר לנו ליהנות לרגע מהאשליה: להתמכר אליה, להתמלא ממנה אדרנלין. אבל שוטים נהיה אם נניח לעצמנו להאמין שמה שאנחנו רואים זה כל מה שיש. אם נרצה לדעת מה האמת ומה רק הדמיה, אשליה, שקר חושי – נצטרך להאזין פנימה, גם אם זה אומר להתעלם לחלוטין ממה שהחושים שלנו מדווחים. כי אנחנו (תודה לאל, שברא את העולם – אותו סימולטור יפהפה שאנחנו חיים בתוכו) הרבה יותר מהחושים שלנו.

2. שלושה דברים שצריך לאמץ מהחופשה לחיים הרגילים

1. לקום מאוחר. לפחות מדי פעם.
2. להסכים ללמוד משחקים חדשים. גם אם זה אומר בגיל 42 להתוודע לראשונה לרזי הטאקי.
3. להסכים לפספס את מה שכולם אומרים שנורא חשוב (סמכו עלי – מי שלא הלכה ל"פראדו", אבל כן ביקרה שלוש פעמים במדור בגדי הילדים בחנות Lefties).

3. בזמנך החופשי, אל המטרה

טסנו למדריד בקונקשן. עניין די בעייתי כשמדובר בילדים, ועוד יותר בעייתי כשהטיסה הראשונה מאחרת, והקונקשן צמוד למדי (שעה ורבע בין הגעה לטיסה הבאה). כך שאין פלא שאחרי עשרים דקות איחור בעלייה למטוס התמלאתי מתח משל הייתי עמוד חשמל (רק נמוך. אפילו כשאני מלאת מתח זה לא עוזר לי להתמתח). מצאתי את עצמי הולכת חזור והלוך בין הכיסאות לעמדת הבורדינג, וחוזר חלילה (וחס). ואז, כמו מנורה שנדלקת בקומיקס מעל הראש שלי, נזכרתי מה הייתה המטרה של כל הטיול המשפחתי הזה: להיות ביחד. כולנו.
והמחשבה הזו פרקה אותי מהמתח בבת אחת. רציתי זמן להיות עם הילדים שלי? יופי. קיבלתי. מה זה משנה איפה בדיוק יהיה הזמן הזה? ומה רע באולם הנוסעים כדי להיות ביחד? הוצאתי חוברת תשבצים והזמנתי את מי שרוצה להצטרף. אחרי הגדרה אחת, כמו בקסם, הודיעה הדיילת שהעלייה למטוס מתחילה.
את הרגע ההוא באולם הנוסעים זכרתי וחזרתי והזכרתי לעצמי לאורך כל החופשה. כשהתור מול הארמון התמתח מדי מכדי להיכנס פנימה. כשבשש וחצי מצאנו את עצמנו בדירה, באמצע טורניר טאקי, במקום לצאת לקרוע את העיר בערב. כשבמקום למוזיאונים הלכנו לגן חיות (מה שכן, ראיתי פנדה. אמיתית. ענקית. היה שווה). היינו יחד, כולנו.
זה גרם לי לחשוב כמה פעמים אנחנו מבלבלים בין מטרה לאמצעי: נדמה לנו שכדי להיות מאושרים (מטרה) אנחנו חייבים לגור בבית מסוים (אמצעי), לעבוד בעבודה מסוימת (אמצעי) כדי להרוויח סכום כסף מסוים (אמצעי). מהון להון, מרוב רדיפה אחרי עבודה, כסף ובית (ובמקרה שלי –  גם נעליים) אנחנו שוכחים מה הייתה המטרה המקורית, ומאמללים את עצמנו עד אין קץ. מהטיול הזה יצאתי עם החלטה: לזכור מה המטרה (אה, כן. יצאתי ממנו גם עם זוג סנדלים חדש).

נ.ב. 1: כמו שהבטחתי, אף מילה על נומרולוגיה קבלית.
נ.ב. 2: השיר שהבן שלי הכי אוהב: השמלה ממדריד
נ.ב. 3: שמלה ממדריד (צילום: אביטל אסאל)