כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

הרגע בו הכובע התרוקן משפנים

פוסט ובו ידובר: על חוסר אונים מול ההנחתות של העולם הזה, ועל נומרולוגיה קבלית

לא ידעתי עד כמה עמוק נפלתי עד שהתקשר נציג הלקוחות השלישי לשאול למה ביטלתי את הביטוח – המטופש, המיותר והיקר עד אימה – שעשיתי למקרר ולמדיח. לראשון עוד עניתי ש"חשבתי על זה שוב והבנתי שאני לא צריכה". לשנייה עניתי "שעשיתי את הביטוח כשלא הייתי מרוכזת". על השלישי כבר צעקתי מה שלא האמנתי שאמצא את עצמי אומרת אי פעם: "כי-בעלי-לא-מרשה". הוא מילמל: "טוב, טוב", וסגר.
יכולתי להגיד לו את האמת: שרק אחרי שעשיתי את הביטוח (המטופש, המיותר והיקר עד אימה, כאמור) הבנתי שעשיתי אותו ברגע של התרסקות מול חוסר האונים הקיומי שלי. שכל כך קשה לי לשאת שדברים מתקלקלים ואין לי יכולת לתקן אותם. שניסיתי לתת לעצמי בלי מודע תחושת ביטחון, של אבא גדול ושומר שבא לסדר עניינים. יכולתי לספר לו את כל זה, אבל נדמה לי שאפילו הוא – שמתפרנס מלמכור לאנשים בלתי מרוכזים ביטוחים מטופשים, מיותרים ויקרים עד אימה – העדיף את התירוץ עם הבעל.

***

ובכל זאת, לעצמי אני משתדלת לא לשקר. כך שברור לי שלא מעט מהלך הרוח המוזר שאני נמצאת בו בזמן האחרון נובע ממחלתו של בן משפחה יקר ואהוב, שמצבו הולך בחודשים האחרונים ומידרדר, מתריס בפני שכולנו עלים שעפים ברוח הקפריזית הזאת, שהיא חיינו.
ואני באה אליו והולכת. עושה תטא הילינג מדי פעם, כשזה נראה מתאים. משתדלת לזרוק רעיונות מנחמים ומקלים, כאלה או אחרים. אבל כשאני יושבת שם – לא רופאה ולא בת רופאה – אני בעיקר רואה כמה אני לא יכולה לעשות כלום.
והידיעה הזאת גומרת אותי. גורמת לי להסב את הראש. לפעמים אפילו גורמת לי לא לבוא לבקר. כי חוסר האונים הזה. אוף, חוסר האונים הזה.

יש לי כוח, אל תחוס עלי

אני חושבת שרוב חיי אני נלחמת בחוסר האונים שלי. בידיעה שמול כוחות גדולים ממני אני בסך הכל גרגר קטן. חלק ניכר מהתזזיתיות שבה אני מנהלת את חיי – מתרוצצת ממשימה למשימה, מבית לעבודה, מיוזמה ליוזמה – נובע מהרצון שלי להיות בכל מקום, כל הזמן. לשמור על הפאזל המורכב הזה שלא יתפרק. להחזיק את הכדורים שמאיימים ליפול. חוסר אונים מקפיץ אותי אצל אנשים אחרים: אני מוצאת את עצמי כועסת על מי שמוותר מראש. חוסר האונים גורם לי לנסות לעשות ביטוחים לכל דבר אפשרי: לבית. לבריאות. מדי פעם, אפילו להיותי נאהבת.
מסע החיפוש שלי התחיל לפני שבע שנים, בערך, אחרי היתקלות באחד מנחשולי הענק של העולם, שהשאיר אותי נטולת הבנה ויכולת התמודדות. הלכתי ללמוד כלים: בתחילה את שיטת המגרות, אחר כך נומרולוגיה. בהמשך הצטרפו רייקי, Reconnective healing , תטא הילינג. רציתי תשובות. רציתי כוחות. רציתי לדעת מה יקרה כדי שאוכל להתכונן אליו. רציתי יכולת לרפא כאב, אצלי ואצל אחרים. רציתי לעזור, למלא בנחמה בורות של קושי.
רציתי, ואני עדיין רוצה: הכי קשה לי בעולם לעמוד מול אדם כואב, ולא לעזור לו. אם יש מקום שבו אני מתקשה להציב גבול ולומר "לא" הוא זה: המקום שבו אדם נזקק, אבל ממש. חסר אונים, לא יכול. ובעיקר כשבאותו מקום יש לי יכולות או כלים. חוסר האונים מפעיל אותי: גורם לי להוציא מתוכי עוד ועוד ניסיונות, כמו קוסם נואש שמתעקש להוציא עוד ועוד שפנים מהכובע.

כשהשפנים חסרי אונים

רק שאז מגיע הרגע בו אני ניצבת מול כובע ריק. או גרוע מזה: מול כובע מלא בשפנים חסרי אונים. לא רלבנטיים. בלתי מסוגלים בעליל. הרגע בו העולם מרים להנחתה, והיא גדולה ועצומה, וכל הביטוחים שעשיתי לעצמי – בכסף, בידע, באהבה – קורסים. כי מול האסונות של העולם שלנו אני לא יכולה להועיל בדבר וחצי דבר. שום דבר שאעשה לא יתקן את המקולקל, לא ירפא את הכאב.
ברגע הזה הדבר הראשון שמציף הוא תחושת אשמה איומה ונוראה: אני מרגישה רמאית. שהרי הבטחתי. אמרתי שאהיה שם, בשבילי או בשביל אדם אחר. והנה – כלום.
ואחר כך אני מוצפת בייאוש. כי מה שווה כל מה שאני עושה וטורחת ולומדת ומנסה, כשברגע האמת אני לא יכולה לעשות כלום? מה אני עושה כשאפילו המילים שלי לא יכולות להביא נחמה, לא לי ובטח לא לאחרים? מה אני עושה מול האפסיות שלי וחוסר האונים? כלום, אלוהים, כלום.

להיות שם

כשחברתי מ' ראתה אותי ברגע שכזה, היא נתנה לי יד, ואז גם רמז. "את לא תמיד צריכה לעשות משהו", היא אמרה. "חלק מהעבודה שלנו היא פשוט להיות שם. להכיר בחוסר האונים שלנו. להרגיש אותו. לא להתחמק ממנו". ואני יודעת שהיא צודקת: זה שיעור טוב לאני הרגשי שלי, שמעדיף תמיד לעשות מאשר להיות (וגם שיעור לא רע לאגו).
אז נתתי לגל לעבור, להציף ולחלוף, כמו שגלים של רגש עושים, ואז חשבתי שיש עוד דבר אחד שעוזר לי כשאני מצליחה להיצמד אליו: הידיעה שלחיים אין ביטוח, אבל כן יש להם בעל בית, שאליו ניתן לפנות במקרה הצורך. ובעל הבית היא הנשמה שלנו, שמסונכרנת עם היקום כולו. לנשמה שלנו לא קורים דברים במקרה: היא יודעת מה מתרחש מאחורי מהלך הדברים שלעיניים האנושיות שלנו נראה אקראי, בלתי צפוי. היא הזמינה אותו, אפילו. ביקשה עוד בטרם נולדנו לעבור קורס כזה או אחר – כשיש נשמות שהזמינו קורס למתקדמים. מה שנראה בעיניים שלי, הלא מבינות, השבויות בכללי העולם הזה, כמו קלקול נורא – הוא בעצם תיקון. דרך ללמוד משהו שלא ידענו קודם: התמודדות עם בדידות. כאב. ניתוק. חולי. חולשה. טיפול. התמסרות. חוסר אונים.
ולכן כדי להתמודד עם מִשבָּרֵי המציאות צריך להפסיק להילחם בהם, ופשוט לקבל אותם. להבין שזה בדיוק מה שהיה צריך לקרות. לעזוב לרגע את המשוט חסר התועלת, ולשכב בשקט בקליפת האגוז שלנו, לתת לרוחות לנווט אותנו בלי להתערב. לסמוך על ההיגיון הסמוי, גם כשהכל נראה מטורף וחסר היגיון.

לתקן את עצמי

ואז אני מבינה פתאום שזה כנראה אחד השיעורים שלי: ההתמודדות מול חוסר האונים שלי. הכרה בחוסר היכולת שלי לנווט, לשלוט, להבטיח, לעשות ביטוח. הכרה בכך שאני יכולה רק עד גבול מסוים, והגבול הזה קרוב משנדמה לי.
ובכל זאת את החלק שלי, בתוך הגבול שלי, עלי לעשות. כי זה החלק שלי ולא של אף אחד אחר. אני כן אמורה לעשות את המעט שאני יכולה, גם אם הוא לא באמת יעזור. אני מבינה שאסור לי להתייאש, כי להתייאש הוא כמו לצאת מהשיעור, ואז כל הקושי הזה, שלי או של אחרים, בוזבז לגבי. שהרי הוא פה. קיים ועכשיו. לא אתקן אותו כך או כך. אבל אם אתקרב, אגע, אנסה – אולי אתקן את עצמי.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

כתבתי בעבר שאף שיטה, כולל נומרולוגיה קבלית, לא יכולה לנבא את העתיד – משום שהעתיד נוצר על ידינו, על ידי כל בחירה שאנחנו עושים.
אבל הנומרולוגיה כן יכולה לעשות משהו חשוב, אפילו קריטי, לנוכח חוסר האונים הקיומי שלנו: להסביר לנו למה עברנו מה שעברנו, ומה השיעורים שאנחנו אמורים ללמוד.
לפי הנומרולוגיה הקבלית, הנשמה שלנו מזמינה מראש את השיעורים שהיא רוצה ללמוד. אלה מתבטאים, בין השאר, בפסגות ובאתגרים שרשומים במפת החיים הנומרולוגית שלנו: שם מצויים הכיוונים הכלליים, הציוויים שעלינו לבצע, שלב אחר שלב.
אז נכון: איך נבצע את אותם ציוויים תלוי רק בנו. לכל מספר שכתוב בפסגות ובאתגרים יש יותר ממשמעות אחת, כך שהקומבינציות שאנשים בוחרים לעצמם הן רבות ומגוונות (איך יודעים מהן? פונים לייעוץ נומרולוגי). חיבור של 1 ו-6 במפה, למשל, יכול להיות שיעור בפרידות, אבל גם שיעור בחיבורים משפחתיים; הוא יכול להיות עבודה למען הקהילה (גם כשאין שכרה בצידה) או התמקדות בבניית עסק אישי מהבית, על כל הקשיים הכרוכים בכך. אבל לטעמי, עצם הידיעה שאנחנו מבצעים את מה שהנשמה שלנו ביקשה לעצמה, מעניק לנו כוח. אנחנו בדרך. בכיוון הנכון. ולא, הרוח אינה קפריזית: היא פשוט מוליכה אותנו בדרך שאינה בהכרח קלה, אבל היא הדרך שלנו.

ובכמוסת זמן, הנה מגיע השיר שאין כמוהו לתאר את הרגע הזה, שבו את מבינה כמה את קטנה והעולם עצום