התולעת ואני

פוסט ובו ידובר: על תולעים פנימיות, על הפחד לטעות ועל נומרולוגיה קבלית

צריכה להתחיל לכתוב אבחון נומרולוגי חדש. צריכה כבר עשרים דקות, שעוברות עלי בפייסבוק, ואז עוד עשר דקות בכלים שבכיור. ועוד כמה במייל. ושוב בפייסבוק (פוסט חדש נהדר של אביבית משמרי, למשל). צריכה לכתוב אבחון נומרולוגי, אבל פוחדת. מולי רק מספרים. וכן, אני יודעת את כל החומר, אבל בתוכי מזדחל החשש הקבוע, הרעב תמיד: "מה יקרה אם תטעי?"
"מי שיושב מולך מצפה למאה אחוז דיוק", אני מזכירה לעצמי. "לא מעניין אותו שלמדת המון או עד כמה את משתדלת. הוא רוצה תוצאות מדויקות. ואם תפשלי הוא יידע את זה מייד".
"פחחחח", עונה לי עצמי בפיוטיות. "זה באמת מקדם אותך, האמירות האלה. לכי, לכי תעשי כלים. אבחון טוב כבר לא ייצא לך מזה".

התולעת הפנימית

שונאת להודות שעצמי צודקת. עוד יותר שונאת להתחיל אבחון. ובאמת הייתי הולכת לעשות כל דבר אחר, קצת יותר נעים (לרחוץ כלים, לפלות כינים, להוריד  ירקות רקובים לקומפוסטר), אלמלא ידעתי מניסיון של יותר מארבעים שנה: הטעות אורבת לי בכל פינה. מאיימת, מעוררת חרדה. כי אם כבר להודות בפני עצמי בפדיחות, הרי שיותר משאני פוחדת מלכתוב אבחונים, אני חוששת מלטעות. מלהגיד את הדבר הלא נכון, מלנהוג ולטעות בדרך, מלהתנהג ולטעות בדרך. ועוד יותר משאני חוששת לטעות, אני חוששת להטעות – עדים המומחים הרבים שראיינתי בימי חלדי, ונאלצו לקרוא עמודים של טקסט לפני שהעזתי לשלוח אותם למערכת (את העמודים, לא את המומחים). עוד בדיקה ועוד בדיקה, ותולעת הספק לעולם אינה שבעה. כי מה יקרה אם אני אטעה?
ויש לה ניסיון, לתולעת שלי. קילומטראז' רציני. אולי היא בכלל סוג של מחלה גנטית (ראיתי לא פעם סימנים מחשידים באבא שלי ובילדיי). אני זוכרת אותה מכרסמת מאז הילדות המוקדמת: מפריעה לי ללמוד לשחות ולרכב על אופניים (כי מה יקרה אם אני אטעה?). אוכלת לי את הראש במבחני הבגרות ובמבחנים באוניברסיטה, מייצרת בלק-אאוטים ריקים במקום שהיה פעם ידע. משתקת אותי מול בחירות ומשימות. מונעת ממני לנסות. עוצרת אותי מלהתנסות. כי מה יקרה אם אני אטעה?

אינטימיות, ספונטניות, אותנטיות

ויותר מזה: היא מונעת ממני אינטימיות, תולעת הספק שלי. כמו שהפריעה לי להתמסר לאהבות שפגשתי בדרך ("אם אגיד את הדבר הלא נכון הוא לא יאהב אותי יותר") , כך היא מפריעה לי לנהוג בקלות ובפשטות בילדים שנולדו לי ("אם אטעה איתם – אלוהים שיעזור לי"). שהרי איך אפשר בכלל למצוא אינטימיות כשאת רק מגינה על עצמך מפחד הטעות. איך בכלל את יכולה לתת לשני לראות אותך. איך את יכולה לראות אותו, כשכל מה שאת עסוקה בו זה מה הוא יחשוב, והאם טעית במה שאמרת או עשית או גרמת לו לראות.
וגם לספונטניות אין באמת מקום כשהתולעת חופרת. איך אפשר להיות ספונטניים כשיש כל כך הרבה מרחב לטעויות? הרי צריך לתכנן. ולבדוק אופציות. ולרוץ קדימה במחשבות לעתיד, כדי לכסות את כל מרחב הטעות האפשרי, והרי הוא עצום ורב.
וגרוע מכל – אין באמת מקום לאותנטיות בין המנהרות שתולעת הספק חופרת. כי איך את יכולה להיות את כשאת כל הזמן חוששת לטעות? במקום לחוות את מה שהרגע מביא, את עסוקה בניסיון לזהות את הכללים. להבין מי נגד מי, מה אמור לקרות, איך את אמורה לתפקד. במקום להקשיב פנימה, את מקשיבה החוצה, לאישורים שמגיעים או לא מגיעים. כי מה יקרה אם אני אטעה?

מה באמת יקרה?

"נו, מה באמת יקרה?" שאלה עצמי, רגע לפני שגילתה מה קורה כשאני מחטיאה בזריקה לרוחק. ובעודי מסתכלת לה בלבן של העין (כל השאר התחבא טוב מדי), הגיעה התשובה, מזהירה בפשטותה: שום דבר לא יקרה חוץ מאשר דקירה באגו. וכן, אין ספק שדקירה באגו מנופח, כמו בכל בלון, מניבה התכווצות מסוימת, זליגה חרישית של אוויר (כן, אתם יודעים איך זה נשמע).
כי כל הסיפור של טעויות והניסיון להימנע מהן קשור אך ורק לדבר אחד: לאגו, שמתעקש להיות מושלם. לאגו, שלא מכיר באנושיות שלו, שכל מהותה היא התנסות. לאגו, שלא מרשה לעצמו לטעות, כי הוא מודד את ערכו ואת ערך ההתנסות שלו לפי מדד אחד בלבד, מוכתב על ידי מישהו אחר: ההוא שנותן ציון.

ברוכים הבאים לאולם המשחקים

כי מה שאנחנו מפספסים – אנחנו, המכורים לניסיון לא לטעות – הוא שאיננו מבינים שבסך הכל מתרחש פה משחק אחד גדול. בשביל זה הגענו לכאן, בשביל זה לבשנו גוף אנושי. ולא, המשחק כאן הוא לא משחק אסטרטגיה רציני עם כללים שצריך להבין וליישם, כמו שאומרות דתות מסוימות (אותן דתות שמכבירות כללים וחוקים כדי להפוך את ההתנסות לקשה יותר, כמו תחרות ספורט אולימפית). הוא לא משחק עם חוקים שנקבעו מראש, שבו זה שיודע להשתמש בהם עד הסוף, בקיצוניות, זוכה במקום הראשון ובמדליה: כתר קוצים של צדיק.
להיפך. המשחק שלנו דומה יותר למשחק שמשחקים ילדי הגן –  משחק תפקידים שבו אנחנו מנסים משימות, חווים חוויות, ופוגשים אחרים שכמונו שותפים במשחק הגדול והמופלא הזה. כולנו שותפים, נודדים באולם הגדול שהוא העולם שלנו, שיש בו פינת מוסיקה, ופינות תחפושות, ופינת רופא ופינת כתיבה ופינת מטבח. חלקנו מתמקדים בפינה אחת, אחרים – עוברים בין כמה. לפעמים המשחק מוצא חן בעינינו יותר, ולפעמים פחות.
כשאנחנו לא טועים (נוסעים בנתיב הקצר ביותר אל היעד, עוברים במבחן במועד א', כותבים אבחון שמתקבל על דעתו של הצד השני) אנחנו חווים חוויות מסוימות. כשאנחנו טועים – לפי אותו מדד חיצוני, כמובן – אנחנו חווים חוויות אחרות. כל חוויה יכולה לעורר בנו רגשות אחרים, אולם אין חוויה אחת שמוצלחת יותר מהאחרת. הנפש שלנו לומדת על הערכה עצמית וקבלה עצמית לא פחות מההתנסות במה שמכונה 'טעות'. להיפך: אולי דווקא כשהמדד החיצוני אומר שטעינו, יש לנו הזדמנות ללמוד על עצמנו יותר.
אין כללים. אין חוקים. אין נכון ולא נכון. בכל אופן, לא כאלה שבאים מבחוץ. יש רק המסע הזה, המופלא. יכול להיות שדווקא כשנטעה בדרך, נגיע לפינות חמד קסומות שאחרת לא היינו מגלים.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

על פי נומרולוגיה קבלית, למספרים שונים יש יחס שונה לטעויות. מספר 3 בנומרולוגיה נוטה לזרום איתן; מספר 8 בנומרולוגיה נוטה לדפדף אותן ולומר "אוקיי, נקסט". מספר 2 יחפור בטעויות; מספר 1 ינסה ללמוד מהן. אבל הנוגע ללב מכל הוא הצירוף בין 7 ל-4. אנשים שאלה המספרים הבולטים שלהם (למשל – מי שנולד ביום 4 ומספר הגורל שלו הוא 7, או להיפך) מפחדים מטעויות עד כדי שיתוק. אלה האנשים שיתלבטו ויהססו; יחליטו ויגרדו את ההחלטה עד זוב דם, יפעלו ויחזרו בהם (ואם הם נשים – זה בדיוק הטיפוס שקונה חולצה ומשאיר אותה בבית עם הטיקט חודשים למקרה שיתברר שהקנייה הייתה טעות). משתלב כאן הפרפקציוניזם של שני המספרים: מספר 7 בנומרולוגיה שדורש מעצמו ומהעולם שלמות, ומספר 4 בנומרולוגיה שמכור לכללים, רואה כל פרט ומבקר אותו בחריפות. השילוב בין שני אלה מקשה על האבחנה בין עיקר לטפל; בין מה שחשוב שקרה לבין מה שלא נורא אם לא קרה.
כאשר אני נתקלת בשילוב המספרים הזה באבחון, אני משתדלת להזכיר לאדם שמולי: "תנוח. זה לא כל כך חשוב. מה שמשנה זה שפעלת. לתקן תמיד אפשר".

ואם בכל זאת בא לכם להלקות את עצמכם על טעות שעשיתם, אני מקדישה לכם את המילים הבאות של ל. כהן הגדול: "יש סדק בכל דבר – ככה האור נכנס פנימה".