כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

והיא עוד עונה לשם תקווה

למה כל כך קשה לנו לקוות? ולמה בכל זאת כדאי להתאמץ?

השבוע יצא לי להתבונן מהצד על עניין התקווה.
ואז להסתכל עליה מבפנים. למדוד אותה. לתהות:
למה קשה לנו כל כך לקוות.
וחשבתי, שככל שמוטל יותר על הכף; ככל שאנחנו יותר רוצים לקוות –
כך זה קשה לנו יותר.
***
ודי ברור לי שאנחנו פוחדים לקוות בגלל שאנחנו פוחדים מהאכזבה.
פוחדים שאחרי שהשקענו כל כך הרבה משאבים בתקווה, תגיע האכזבה ותכבה אותה. ואז – תכבה אותנו.
והרי תקווה נמצאת תמיד במקום הלא בטוח: במקום שבו יש אי וודאות. אנחנו לא מקווים למשהו שנדמה לנו שבטוח יגיע: לו אנחנו מצפים בביטחון. אנחנו מקווים רק לזה התלוי על בלימה. לזה שרוב הסיכויים שלא. לזה שכנגד הסטטיסטיקה, או לפחות זה שלא נתמך על ידה לגמרי.
ובמקום הזה אנחנו שבירים ועדינים. אנחנו פוחדים לרצות. פוחדים להשקיע להט ואנרגיה. פוחדים שההתרסקות תהיה גדולה מדי.

אני אמרתי לכם

אז אנחנו מקטינים ציפיות. מורידים את הרף. שמים פחות אנרגיה על לרצות, כדי שחס וחלילה, כשתגיע הסטטיסטיקה ותכבה את התקווה, לא נצא מופסדים מדי.
אם לא נקווה, נדמה לנו, לפחות השגנו הכנה נפשית לאכזבה: ממילא לא חשבנו. ממילא לא האמנו. כל שריר בגוף שלנו כבר מכווץ ממילא, אז כמה כבר האכזבה תכווץ אותנו יותר. זה הרבה יותר קל מאשר לקוות ואז להתנפץ אל קרקע המציאות. אז עדיף, כך נדמה לנו, לא לקוות ולא להתאכזב. פרס ניחומים שכזה: הפרס של "אני אמרתי לכם שזה לא יקרה".

הגדרת הבורא לתקווה

ואז הורדתי לעצמי בתטא את הגדרת הבורא לתקווה ("הגדרת בורא" בתטא הילינג היא כמו קובץ של מידע על טיבו של דבר או תופעה או רגש; ההגדרה המדויקת שלו, שאנחנו "מורידים" – download – למוח שלנו). וההגדרה הייתה קטנה וצלולה: "הכרה בכך שמשהו רצוי יכול להתרחש". שהרי כל פעם שאנחנו מקווים, אנחנו אומרים לעצמנו שיש סיכוי. וכשנואשנו מתקווה, כאילו כיבינו את זיק ההכרה הזה.
ומכאן נובע כוח שלא יאומן: הידיעה שהדבר שאנחנו רוצים יכול להתרחש – שזה אפשרי בכלל – נותנת לו מקום להתרחש. עצם ההסתכלות, המיקוד על הרצוי, מאפשר לו לקרות (הפיזיקה הקוונטית – לא שאני מתיימרת להיות בוגרת חמש יחידות מתמטיקה או משהו – כבר הוכיחה שעצם ההתבוננות משנה את ההתרחשות של תופעות).
ברמה הכי פשוטה והגיונית: אם אני מכירה בכך שמשהו רצוי יכול לקרות, שיש אפשרות כזו – אני מתאמצת לקראתו. אני בודקת מה יכול להביא אותו. מה ישפיע על הסטטיסטיקות. מה אני יכולה לעשות בעניין. וכשאני מחפשת באופן אקטיבי נתיבים, יש סיכוי טוב יותר שהם יתגלו לעיני.
אבל אם אני לא מקווה, וממקדת את הפוקוס שלי בדברים הלא רצויים שיש סיכוי טוב יותר שיקרו – אני נוטשת את הניסיון. אני מוותרת. מרימה ידיים.
ואם כל עניין התקווה הוא עניין של סטטיסטיקה – יש סיכוי, אבל הוא לא וודאי – הרי שהמאמץ וההכרה שלי יכולים לשנות. הם באמת יכולים לגרום לזה שהפעם ניפול על הצד הטוב שלה. פשוט מפני שקיווינו בכל מאודנו (ואז גם עשינו משהו בעניין).

כדאי לקוות

במילים אחרות, כדאי לנו לקוות. כדאי לנו ממש. דווקא לא להקטין ציפיות, אלא להגדיל אותן: לתת להן נוכחות. כי אם יש אפשרות, התקווה פותחת אליה נתיב.
ומה אם בסוף נתאכזב? ובכן, לפחות הדרך לשם הייתה שמחה ואופטימית יותר, לפחות עשינו כל מה שיכולנו.
ובינינו, זה לא שאם נפסיק לקוות, יהיה לנו קל כשלא יקרה מה שרצינו: גם אז יהיה לנו קשה. ההתכוננות לא הופכת את האכזבה ליותר קלה. היא רק הופכת אותנו לשקועים בדכדוך יותר זמן.
אז בכל צומת שבו אני יכולה לבחור אם לקוות או להקטין ציפיות, אני רוצה לבחור לקוות.
להכיר בכך שהאופציה קיימת.
להתמקד בה.
לשים את הרצון – הו, איזה כוח פלאים זה – במשמרת העזרה לדברים שיכולים להתרחש.
לדעת שהכל יכול לקרות.
גם – אפילו – מה שאנחנו רוצים שיקרה.

נ.ב. 1: ואם אתם מאלה שתמיד מקטינים ציפיות, שתמיד פוחדים לקוות, שמתכווצים מראש, שמאמינים רק במה שסביר, כלומר במה שקרה, ומתקשים להתמקד במה שאתם הכי רוצים – מוזמנים להתקשר ולקבוע לעצמכם טיפול תטא הילינג. נוריד לכם את הגדרת הבורא לתקווה. נלמד לתת לרצון מקום, כדי שהתקוות יתחילו להתקיים – ולהתממש.

נ.ב. 2: שיר. מוקדש לכל מגדילי הציפיות באשר הם.