כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

והרי אני כן

פוסט שמתחיל במכונית מושבתת ומסתיים ברוחות שינוי

עד לפני חודשיים בערך, נושא השיחה העיקרי שלי היה – ובכן, לצערי, לא בעיית הפליטים, ואפילו לא שאלת הקיום אחרי המוות. הו, לא. אני? אני דיברתי על הסעות. ואם להיות מדויקת יותר, על כמה אני מסכנה שיש לי לעשות כל כך הרבה הסעות. כל כניסה לאוטו הייתה מלווה אצלי בהתנשפות עמוקה, ספק אנחה ספק יפחה. הרגליים כבדו על דוושת ה… (איזושהי דוושה, זאת שמימין). העיזים חזרו וערכו פקקי תנועה נגדי אישית בכניסה למצפה.
ואז היקום הכניס לי עז. האוטו של הדייג קרס. מכיוון שהוא צריך להגיע לעבודה, ואילו העבודה שלי מגיעה אלי בעצמה, העברתי אליו את האוטו שלי.
אלא שהסעות יש לעשות, גם אם הן נערכות בשעות בהן הדייג עוד מרביץ תורה בדרדקים מגודלים, מה שהכריח אותי לצאת ולחפש לי רכב חלופי. למרבה המזל, אני מוקפת פה בחברות טובות ורחבות לב, שהשאילו לי את האוטו שלהן בנדיבות. ואז? אז קרה הנס: האוטו של הדייג תוקן, והאוטו שלי, האהוב ומנופץ הטמבון, חזר אל זרועותיי.
מאז ההסעות נמשכות. אבל איכשהו ההרגשה שלי השתנתה. בכל פעם שאני לוקחת את המפתחות עוברת בי איזו שנייה של הקלה, הלב שלי מתרחב, ואני לוחשת לעצמי: "יו, איזה כייף זה שיש לי אוטו!".
מה קרה? ובכן, המובן מאליו הפך ללא מובן מאליו, והכל השתנה.

נס, אני אומרת לכם

וזה גרם לי לחשוב בפעם המי יודע כמה (אם כי בפעם הזו אולי אפנים) עד כמה אני לוקחת את מה שיש לי כמובן מאליו. את האוטו. את הבית היפה. את המשפחה. את העבודה.
עד כמה אני לוקחת כמובן מאליו את הגוף שלי. את הבריאות. את היכולת לרוץ ולטפס ולרקוד, את העובדה שאני יכולה ללכת מהר מהר עם מוסיקה נהדרת בבוקר.
כי כשאני מפרקת את זה לגורמים, הרי רק בשביל ללכת בבוקר עם מוסיקה צריכים להתקיים כל כך הרבה תנאים: רגליים בריאות. ריאות חזקות. מכשיר טלפון משוכלל וידיעה איך להוריד אליו אפליקציה של רדיו. עבודה שמאפשרת לי גמישות, ורק דורשת ממני תוצאות. חיים במדינה עם מזג אוויר מצוין. פנאי – או לפחות הידיעה שאני יכולה לייצר לעצמי פנאי (ידיעה שלא הושגה בנקל אלא בעמל של כמה שנים טובות). ומספיק תנאי אחד, רק תנאי אחד שלא מתקיים – והדבר הטריוויאלי הזה שאני עושה כבר שנים כמובן מאליו לא היה מתאפשר. נס, אני אומרת לכם, נס.
ואני אומרת את זה מידיעה: היו תקופות שבהן לא היה לי מכשיר לשמוע מוסיקה. והיו תקופות שעבדתי במשרד. והיו תקופות שחטפתי שפעת. והיו תקופות ארוכות בהן לא הבנתי שיש לי פנאי לכל דבר שבעולם שרק ארצה, ושאני רק צריכה להיות מוכנה בלב שלם לשלם את המחיר. ובתקופות האלו, העונג הפשוט, היומיומי, של ללכת בחוץ ולהרגיש חיה – לא היה לי בנמצא.

בשבחי הראיה

וזה כבר גרם לי לחשוב על עוד משהו: על כך שלפני שבועיים התלוננתי כאן עמוקות על הפער בין היכולת שלי לראות איפה אני אמורה להיות, לבין המקום האמיתי (והנחשל) שבו אני מצויה. ו… אופס! שכחתי דבר אחד חשוב: שגם הראייה היא לא מובנת מאליה. או אפילו ההתעקשות להביט. ומתי לאחרונה עצרתי רגע לחשוב – איזה יופי שאני זוכרת ומזכירה לעצמי שיש אופק, שם רחוק? שיש לאן לשאוף?
או להודות על העקשנות להתקדם. צעד אחרי צעד, גם כשהקרקע טובענית. גם כשאני לא מאמינה שאצליח להשתפר, שלא לומר לגדול.
או להיות מלאת השתוממות מהחברות שלי, שיודעות תמיד איך לשלוף אותי מחוסר הראייה בראייה שלהן. כי זה הכי לא מובן מאליו, שיש לצידך קבוצה שכזו, של נשים חכמות. אז איך הפסקתי לשים לב לפלא, ולהודות על כך שאני נותנת להן לשלוף אותי מהביצות שלי, פותחת את האוזניים ויודעת לזהות כמה אמת יש במה שהן אומרות?
ואיך שכחתי לשים לב למסתוריות המופלאה והמדויקת שבה הופיעו המורים בחיי. כמה זה לא מובן מאליו. איך היו נראים החיים שלי בלי המגירות והנומרולוגיה והתטא? איך היו נראים החיים שלי בלי אנשים נוספים שנכנסו לחיי ולימדו אותי שיעורים – חלקם קשים מנשוא, חלקם מלאי עונג – על עצמי ועליהם ועל העולם?

להתעלם ממה שכן

שהרי אם יש תוכן למילים "הלקאה עצמית" הרי זה ההתמקדות במה שלא. וזה, כמובן, מחייב אותך להתעלם ממה שכן, לקחת אותו כמובן מאליו. זה לומר לעצמך: מה זה משנה אם התאמצת להגיע, אם בסוף נפלת בדרך? מה זה משנה אם בנית יחסים נפלאים עם הילדים, אם ברגע האמת חטפת עליהם קריזה מלכותית? מה זה משנה ששתקת חמש פעמים, אם בפעם השישית הוצאת את כל מה שיש לך, פלוס פלוס פלוס?
ומה שאני לא קולטת כשאני חושבת ככה, זה שאין רגע אמת אחד. כל רגע הוא רגע אמת. הרגע שבו אני כן והרגע שבו אני לא. הרגע שבו אני מתאפקת והרגע שבו אני מתפרצת. הרגע שבו אני צוחקת והרגע שבו אני צועקת. הלקאה עצמית היא פשוט החלטה לא מודעת להתייחס למה שמוצא חן בעיניי בעצמי כאל מובן מאליו, ולהתייחס לרגעים שבהם אני לא מוצאת חן בעיני עצמי – כהוכחה. ואז, בכלל לא משנה המינון, ואין דרך לראות את תהליך השינוי. כי אם החלטתי שצעקה אחת שווה יותר מאלף הקשבות, הרי שההקשבות הופכות למובן מאליהן.
והן לא. אני יודעת שהן לא. כמו שהאוטו שלי לא, כמו שהבריאות שלי לא, כמו שקיומם בחיי של אלה שאני אוהבת לא. הכל קסם. הכל נס. ההתקדמות והנחישות, השינוי והחזרה אחורה, הנפילות, הרמיות שאני מרמהאת עצמי, האמת שאני מודה בה.

הקושי, המזל

שום דבר לא מובן מאליו, וזה הקושי, וזה המזל. קושי, בגלל הפחד לאבד את מה שכל-כך ברור לי מאליו שישנו. הזכירה המתמדת שהכל מוטל בספק, הכל יכול להשתנות מחר, הידיעה שכל מה שנדמה לי שהוא שלי בזכות – הוא שלי רק בחסד, ויכול להילקח ממני מחר.
והמזל, כי הזכירה הזו מאפשרת לי להודות על החסד. ליהנות ממנו. ומפני שאם שום דבר לא מובן מאליו, הרי שאפשר לשנות הכל, כל הזמן. כי כלום לא כובל אותי: לא דפוסים, לא רכוש, לא יחסים. כולם לא מובנים מאליהם, כולם יכולים להיעלם מחר. כולם, חוץ מהדבר העמום והלוהב והיוצר הזה שבתוכי. וזה חופש מוחלט, הנכונות להבין ששום דבר לא מוכרח להישאר על כנו. ואני כמו ילדה בגן, מנסה לחייך כשהגננת מזכירה שבסוף היום מפרקים את כל המבנים ומחזירים את הקוביות למקום, כדי שמחר יהיה אפשר לבנות שוב. מנסה לחייך למרות הדמעות על מה שחדֵל, כשאני זוכרת שמה שבתוכי תמיד יכול לבנות מחדש.

ומשהו על נומרולוגיה:

נומרולוגיה היא לא רק דרך לאבחן אנשים: היא גם תפיסת עולם, ולדרך שבה מסודרים המספרים יש משמעות שיכולה לגרום לנו לחשוב.
סדרת המספרים מתחילה מהמספר 1: הוא היוצר, היוזם, המניע תהליכים, החושב. לאחריו בא ה-2, ומוסיף אנרגיה אחרת: רגש. שהייה. קשר. עומק. אל האחד הזכרי והשתיים בעל האיכות הנקבית מצטרף ה-3: המספר שנושא עמו איכויות של יצירה, ילדות, רעיונות, שמחת חיים. כמו מגיע הילד, והופך את הזוג למשפחה. מייד אחר כך מגיע ה-4: מספרה של המסגרת. הוא הגבולות התוחמים, שאומרים מה כן ומה לא. הוא התשתית והבנייה, הנאמנות והעקביות עד כדי חוסר גמישות.
אלא שאז – כשלכאורה הכל מושלם והכל בסדר, הכל תחום וברור ומובן מאליו – מגיע ה-5: המספר של רוחות השינוי. של האירועים שמזעזעים את המבנה וקוראים לנו לבחון מחדש מה אנחנו באמת צריכים ומה פחות. הוא קורא לנו אל החופש המוחלט שביציאה לרגע מהמבנים המחשבתיים המקובעים שלנו, ושבהסתכלות חדשה על הכל. הוא קורא לנו ליהנות ולא רק לעבוד. לחשוב אחרת ולא כמו תמיד. לקחת לעצמנו ספייס, אוויר, נשימה.
דווקא באמצע המחזור בן תשעת המספרים, ממרחק שווה מן ההתחלה ומהסוף, נמצא השינוי. כך זה גם במחזור תשע השנים האישיות שלנו – בשנה אישית מספר חמש אנחנו נדחפים לעשות שינויים, ואם לא – השינויים פשוט קורים לנו, שומטים את הקרקע מתחת רגלינו ושולחים אותנו למצוא קרקע חלופית. כאילו באמצע התנופה רומזים לנו: "רגע. חכו. זה לא מובן מאליו. עצרו, הרגישו. ורק אז תמשיכו בנסיעה".

השיר הבא מוקדש לחברותי האהובות עד מאד – מיכל ואורנה, נטע ויערה, וגם למכוניות שלכן. והלוואי שתמיד תמשיכו לנהוג כמנהגכן: בעיניים פקוחות ובזרועות פתוחות