ומאד לא פשוט לחכות

פוסט ובו ידובר: על המתנה מייסרת לתשובות, על כדורים מושלכים ועל נומרולוגיה קבלית

בשבוע שעבר העליתי לפייסבוק סטאטוס ששאל מהי הדרך להשיג את הדבר שאתה רוצה: לפעול או להרפות; לעשות משהו או להניח ורק להתמקד במה שהניו-אייג'יזם מכנה "זימון". הצעתי שם דרך שלישית – לפעול בקטנה: לזרוק את הכדור, ולתת לו להתגלגל לבד. "אם הכדור נשלח אל מורד הדרך, ששם נמצא כל שחפץ בו לבנו", טענתי, "הוא כבר יתפוס תנופה".
כמובן שבאותו יום ממש התברר לי שיש מבחן על התיאוריה, ושמוטב לחדד עפרונות, ורצוי אפילו להצטייד בשוקולד, מפני שהמבחן יהיה ארוך. לא אלאה אתכם בפרטים – רק אומר שכדור שזרקתי בבוקרו של יום נתקל במכשול, חזר אחורה וחבט לי בפרצוף בכל הכוח. כן, זה כאב. כן, תהיתי מה עכשיו. ולבסוף הבנתי שאין ברירה, ניקיתי את הכדור מהבוץ, וזרקתי שוב, מכוונת יותר במדויק, קצת מעל המכשול (אה, כן. קצת לפני כן הספקתי גם לקטר נואשות, לאכול המון שוקולד, לבכות טיפה ואז לאכול עוד שוקולד. היה דיסקו).
הייתי שמחה לספר לכם שהכדור שלי צבר תנופה ושקיבלתי תוצאות מיידיות. למרבה הצער, זה לא קרה. נכון לעכשיו, אני מחכה לתוצאות של מה שיעשו אנשים אחרים. אני תלויה בזריקות שלהם, בדיוק שלהם, בכוונות שלהם. אני במה שאפשר לכנות "זמן עמימות".

זמן עמימות

הו, עד כמה מתעבת אני זמן עמימות. הרגעים האלה, שבהם התוצאה עדיין לא ברורה. שהדברים יכולים ללכת לכאן או לכאן. לטובתך או לרעתך. זמן הציפיה לתוצאה במבחן, לבדיקה רפואית גורלית, לתשובה מבית הספר שיקבל את הילד או לא, לאהוב שיחליט אם הוא נוסע או נשאר. ההמתנה הדרוכה. המחשבות שמגלגלות את עצמן לדעת, מונות אפשרויות שכל אחת מהן גרועה מרעתה. ה"הלוואי הלוואי הלוואי" שמתחלף ב"אמא'לה אמא'לה אמא'לה". חוסר היכולת לצפות מה יקרה מוציא אותי מדעתי. בשנים עברו הייתי מנסה לצאת מזמן העמימות בכל כוחי, עושה משהו, לא משנה מה, ומייד מתחרטת. ואז עושה עוד משהו, מהר מהר, ומתחרטת עוד יותר מהר אפילו. לא פעם הבאתי על עצמי אפילו את התוצאה הפחות טובה (לטעמי) רק בגלל שהיא הייתה ברורה וחד-משמעית; מעדיפה את ה"לא יהיה" על ה"אולי יהיה". היו שם פחות ציפייה, פחות אכזבה, פחות כאב. ככה השארתי מאחור במהלך חיי אפשרויות לאהבה, אפשרויות לעבודה, כתבי יד במגירה. העדפתי את הברור – את השורף והחותך, שממנו כתב פעם אלתרמן שצריך להיזהר – כי לא יכולתי לעמוד בעמימות. המתח היה רב מדי.
לא במקרה בחרתי לי כמקצוע השני שלי סיוע לאנשים בקבלת החלטות. קבלת החלטה מחזירה את המושכות לידיים שלנו. מפסיקה את העמימות. חותכת לכאן או לכאן. מעניקה שליטה, או לפחות אשליה של שליטה. ואשליות הרי מנחמות.

נחמת טיפשים

רק שהנחמה הזאת, אני יודעת כבר בתוך תוכי, היא נחמת טיפשים. אין טוב אמיתי בהשארת המכסימום שלך זנוח בצידי הדרך, רק מפני שהמינימום שלך לא יכול לעמוד בציפייה. אין טוב אמיתי בקבלת החלטה מתוך סבל, במקום מתוך שאיפה לטוב.
וכך, בתקופה שבה אני מלווה אנשים בקבלת החלטות, מתוך התבוננות באחרים (שהיא תמיד קלה וברורה יותר מהתבוננות בעצמך), גיליתי משהו שהפתיע אותי: זמן העמימות הוא הכרחי לקבלת תוצאה טובה.
וכשאני מדברת על קבלת תוצאה טובה, אני מדברת על שני מימדים: ראשית – על קבלת תוצאה שעושה לך טוב, ושנית – על היכולת לקבל את התוצאה שמגיעה (בינינו, מדובר באותו דבר).

זמן לקבלה

למה כל כך חשוב הזמן הזה? למה צריך אותו, את הזמן המתוח והעמום? ראשית, מפני שהזמן שבו הכל יכול לקרות הוא גם זמן שבו הכל יכול לקרות לנו. העמימות נותנת לנו זמן לחשוב. להרגיש. לעבור תהליך. לדייק את עצמנו. לבדוק מה באמת חשוב לנו בתוך כל הדבר הזה שאנחנו רוצים, מהי המהות, ומה הטפל שעוטף אותה (למשל – בזמן שאנחנו מחכים לתשובה להצעת עבודה, אנחנו יכולים לברר לעצמנו מה קוסם לנו שם, ומה לא). הזמן הזה מאפשר לנו להכיר את עצמנו כמו שלא הכרנו קודם: לדעת שאנחנו עדיין פוחדים שלא אוהבים אותנו, שאנחנו לא שווים, שלא יהיה לנו כסף, שנישאר לבד. להכיר בכך שאנחנו עדיין רוצים לנקום, או להטות את רצונו החופשי של מישהו. זמן העמימות הוא הזמן שבו כל השדים צצים החוצה, כולל אלה שחשבנו שמזמן עזבו את חיינו. כשהם מעלים לפנינו את ההצגה שלהם, אנחנו ערים לקיומם. בסיום ההצגה, אחרי מחיאות הכפיים, נוכל להחליט לטפל בהם. או אז, תיפתח הדרך אל מה שאנחנו רוצים.
שנית, תקופת ההמתנה מאפשרת לנו לעמוד מול ההבנה שאנחנו לא באמת שולטים בשום דבר. להכיר בתלות שלנו באנשים אחרים, בסיטואציות אחרות. וכן, יש אנשים שרואים בתלות הזאת מעמד משפיל. קשה להם לחכות בהכנעה לתנועת האצבע של אדם אחר (בוס שיקבל או לא יקבל לעבודה, הבנקאית שתאשר הלוואה או לא, אהוב שיחליט אם הוא רוצה להתחתן או לא – שלא לומר לתנועות האצבע של תנודות השווקים הכלכליים, ביצועי ההשקעות בבורסה, המצב הביטחוני). אבל אני רואה בזה רק ביטוי לתלות הגומלין העמוקה מכל: ההבנה שאנחנו חלק ממערכת מורכבת ומלאת תבונה. כמו תא שתלוי בתאים שלצדו, שמה שיעשה לו טוב תלוי במה שיעשה טוב למערכת כולה. זמן העמימות הוא הרגע שבו אנחנו מבינים לעומק שאנחנו לא לבד, גם אם כרגע זה לא מוצא חן בעינינו.

הכל טוב

זמן העמימות, יותר מכל, הוא לטעמי סוג של מבחן עצמי: מבחן שמראה לנו עד כמה אנחנו מתעקשים לשלוט (באנשים, במצבים, בתוצאות), עד כמה אנחנו נצמדים לתוצאה מסוימת, עד כמה אנחנו מרגישים פוחדים, חסרי אונים, לא סומכים. הגישה שלנו אל זמן העמימות, המידה שאנחנו מתהפכים ממנו, יכולה להראות לנו בדיוק איפה אנחנו נמצאים.
כי עד כמה שזה עדיין מרגיש לי בלתי סביר, בתוכי אני כבר יודעת: זמן העמימות הוא הזמן שבו אנחנו אמורים להבין יותר מכל שאין תוצאה טובה ולא טובה. שאם אנחנו באמת מאמינים ביקום טוב שפועל לטובתנו, ומביא לנו את מה שביקשנו לטובתנו הגבוהה והנעלה – הרי שזמן העמימות הוא הזמן להתרווח ולדעת שהכל מטופל, הכל בסדר. שהרי באנו לעולם להתנסות, לחוות, ולהכיר את עצמנו טוב יותר באמצעות החוויה והידיעה. גם חוויות שנראות לנו '"רעות" עושות את העבודה הזו: מדייקות אותנו, מקדמות אותנו.
וכמו שהוא מבחן, כך הוא גם שיעור, זמן העמימות הזה. הידיעה שגורלנו נמצא בידיהם של אנשים או מצבים אחרים מלמדת אותנו לסמוך על אחרים. חוסר השליטה במצב מלמד אותנו לסמוך על עצמנו – שהרי עם כל מצב שיגיע נצטרך לדעת בסוף להסתדר. ההמתנה מלמדת אותנו סבלנות. ההתלבטות אם לפעול או להרפות מלמדת אותנו דיוק. חוסר הברירה מלמד אותנו זרימה. כשיעבור הזמן (מתי? כשהוא יעבור!) נצא ממנו גדולים ומבינים יותר, ולא משנה מה תהיה התוצאה.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית ותטא הילינג:

לפי נומרולוגיה קבלית, לא לכל המספרים קל לקבל עמימות באותה מידה. כך, לדוגמה, בעוד מספר 2 בנומרולוגיה יכול לא פעם לחיות בנוחות עם עמימות, שדווקא מתאימה לנטייתו לדיפלומטיה – מספרי 1 בנומרולוגיה מתקשים לחיות איתה בשלום, ודורשים צפי ידוע מראש. אנשי מספר 3 אולי יתעקשו פחות לדעת מה התוצאה (הם הרי ספונטניים, אופטימיים, זורמים ומסתדרים בכל מצב) אבל מספרי 6 ומספרי 7 יבלו את כל זמן העמימות בדאגות מרות וקשות (מספר 7 יאסוף נתונים באובססיביות, מספר 6 ינסה לנקוט בסחיטה רגשית כלפי מקבלי ההחלטות, או בלית ברירה ישקר לעצמו שהכל בסדר).
למרבה הצער, הנומרולוגיה היא גבירה גחמנית: היא לא עונה לכולם אותו דבר ולא אצל כולם מתייחסת לאותם נושאים. לכל אדם ציוויים משלו, ובכל מפה נומרולוגית יש שטחים מתים, נטולי תשובה, פשוט כי בעיני הנשמה שבחרה בתאריך הזה (בניגוד לאישיות שסביב אותה נשמה), השאלות הללו לא היו מהותיות. יהיו כאלה שאצלם תהיה תשובה בנושא הילדים, אבל לא בענייני כסף. יש כאלה שבמפתם יש התייחסות למשפחה ולאהבה – וכאלה שלקריירה והישגים. הנשמה בוחרת על מה היא רוצה לעבוד – ואלו הנושאים שיופיעו במפה – ומה לא מעניין אותה, והנושאים האלו לא יופיעו במפה. (אם מעניין אתכם לדעת במה הנשמה שלכם בחרה להתמקד, זה בדיוק מה שייעוץ נומרולוגי מגלה).
אחת הדרכים שמצאתי להתמודד עם הקושי להתמודד עם העמימות, היא השילוב של תטא הילינג בייעוץ הנומרולוגי. תטא הילינג מאפשר בעצם להיכנס ל"גוגל" של הבריאה כולה, לשאול שאלות ספציפיות ומדויקות, כולל על העתיד, ולקבל תשובות. עם זאת, חשוב לדעת שאפילו בתטא לא מקבלים תשובה על הכל: התשובות לחלק מהשאלות הן עניין של הסתברות ("אם תמשיך בכיוון הנוכחי, זה כנראה מה שיקרה בעוד 3 חודשים"). בפעמים אחרות, אני מקבלת תשובה מעורפלת – וכששאלתי פעם למה, התשובה הייתה: "או שלא הוחלט עדיין, או שטובתך הגבוהה, או טובת זה שאת שואלת בעבורו, אינה לקבל את המידע הזה". טוב לדעת שגם הבריאה מסכימה שלעיתים יש מקום לחיות עם עמימות.

(ובכל זאת, מאד לא פשוט לחכות)