כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

זה היה צריך להיות אחרת

פוסט שמתחיל בפנס בעין ומסתיים בנקודת ההתחלה

בבוקר של יום שישי התחלתי לכתוב פוסט אחר לגמרי. התלבטתי בין כמה רעיונות (מדהים כמה רעיונות החיים שולחים לי בימי רביעי-חמישי, ביודעם שביום שישי אני מתיישבת לכתוב), בחרתי אחד, כתבתי חצי, הערתי את צעיר הבנים ושלחתי אותו לחוג כדורגל, ויצאתי למלאכת היום, שתכננתי לפרטי-פרטים כדי שאספיק לכתוב את החצי השני ולבשל. אפילו הספקתי להרים טלפונים כדי לתאם פעילות שתכננתי לעשות עם הילד (משהו שכולל שני חברים, נסיעה ברכבת עד כפר-סבא וחתימות משחקנים. אל תשאלו).
שעה אחר כך קיבלתי טלפון. כדור שנבעט בכוח מצא את דרכו ישירות לעין של הכדורגלן הצעיר. לא התרגשתי עד שהוא הגיע הביתה, עם עין בצד אחד ופנס רחוב בצד השני. מבואסת, השארתי את התכניות והסירים של שבת על השיש ונסענו לרופאה.
בקופת החולים הייתה רק רופאה מחליפה (למה זה תמיד קורה? למה כשאתה צריך את הרופא שלך הוא בדיוק לא יכול?) שאמרה שנלך למיון. התקשרתי לחברנו ד"ר צ', השווה שברופאי העיניים, לבדוק אם הוא יכול לבדוק אותו במקום זה. אך ד"ר צ' היה בסופרלנד עם הילדים (חופש פסח, כלומר, עבדים היינו).
נסענו למיון. ביקשתי בתטא שנסיים תוך שעה וחצי. אחרי שעה וחצי הרופא סיים לבדוק, אחרי שגילה שורה של נזקים פנימיים קטנים אך מבאסים. "בדרך כלל אנחנו מאשפזים במקרה כזה", הוא אמר. שיחה טלפונית עם ד"ר צ' שכנעה אותו כנראה שאנחנו הורים אחראיים דיינו, ושוחררנו הביתה להמשך טיפול וחזרה לביקורת בבוקר שלמחרת. הילד צווה על מנוחה שלמה, מה שגרם לדחייה מיידית של הפעילות עם השחקנים והחתימות והחברים.
בדרך הביתה הילד היה שטוף יגון. "איזה יום זה נהיה. הכל נהיה רע. למה בכלל הלכתי לחוג כדורגל הזה. למה זה היה צריך לקרות לי. זה היה אמור להיות חוג רגיל, ובמקום זה עכשיו כואב לי ואני צריך להיות בבית במנוחה ולא נוסעים עם החברים מחרתיים. הכל היה צריך להיות אחרת".
"אתה יודע, זה באמת היה יכול להיות אחרת", מצאתי את עצמי עונה בלי לחשוב. "הבעיטה הזו הייתה יכולה לגרום לך לנזקים הרבה יותר גדולים. היינו עלולים לא להבין שאנחנו צריכים להגיע למיון, והנזק היה גדל. היו יכולים להשאיר אותנו ללילה בבית החולים. הייתה גם אפשרות שלא אצליח לדחות את הנסיעה המתוכננת, אלא היינו צריכים לבטל אותה לגמרי. חשבת על זה?"

מה שהיה יכול להיות

הוא חייך, ואני חשבתי מייד (וכרגיל) על עצמי. על שורת האכזבות הקטנות שהיו לי מאז הבוקר, שקלקלו לי, בדיוק כמו לו, את התכניות: הנסיעה לקופה, הרופאה שחסרה, המיון, מציאת הנזקים, החשש מאשפוז. בלת"מ על בלת"מ על בלת"מ, אף אחד מהם לא מצא חן בעיניי במיוחד. על כל אחד מהם היה לי מה להגיד: 'זה לא היה צריך לקרות'. 'זה לא בסדר שזה כך'. 'היה יכול להיות אחרת'.
כי כולנו נוטים לכעוס על המציאות כשהיא מכניסה לנו בוקס בעין; כשהיא לא מה שציפינו שהיא תהיה. אנחנו כועסים על טעויות שעשינו או שנעשו כלפינו, מתעקשים לשאול מה היה קורה אילו, להיצמד לתסריט שדמיינו. אנחנו רק שוכחים שאם כבר פותחים את האופציה, המציאות היא לא רק לא התסריט שרצינו – אלא גם לא הרבה תסריטים אחרים. שכמו שלא קרו הדברים שקיווינו להם, כך גם לא קרו דברים אחרים, עוד פחות מוצלחים ממה שקרה בשטח. שכמו שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב – כך גם היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

החיים ככובע

כי בסופו של דבר, המציאות היא כמו כובע ענק ובו המוני פתקים מוסתרים. בכל רגע נתון, אנחנו מכניסים את היד ושולפים פתק. נכון, אולי לא היינו בוחרים במודע דווקא בפתק הזה, אבל אילו ניתנה לנו האופציה, האם באמת היינו מוכנים להכניס שוב את היד ולהמר על פתק אחר – שאולי ימצא חן בעינינו יותר, אבל אולי גם פחות? האם היינו מוכנים לטרוף שוב את הקלפים?
ואם כבר להישאר עם דימוי הכובע, הרי שהוא מורכב יותר: כי הפתק ששלפנו מהכובע הזה, יוביל אותנו לכובע הבא. וזה שנוציא מתוכו יוביל אותנו שוב לכובע אחר. זרם בלתי נתפס של אפשרויות, שאחת מוליכה לשנייה. האם באמת אנחנו מעזים להכניס שוב את היד ולהחליף פתק? לוותר על מה שלא מוצא חן בעינינו יחד עם מה שדווקא בסדר? להמר על המציאות הנוכחית, המבאסת אך ידועה, לטובת מציאות בלתי ידועה לחלוטין?
"אם היו זורקים את כל החבילות של כולנו באוויר, בסופו של דבר כל אחד היה רץ ותופס את החבילה שלו", אמרה לי פעם חברה, אמא לבת עם מחלה כרונית לא פשוטה, ואני חושבת שהיא צודקת. כי האפשרויות התיאורטיות הן אינסופיות, ורובן היו מוצאות חן בעינינו עוד פחות מזו שתפסנו.

מעכ-שיו

מה גם שאין לנו את האופציה להחליף פתק. נגענו-נסענו. מה שקרה, קרה. וכל רגע שבו אנחנו מתעסקים ב"מה היה אילו", לוקח מאיתנו את האופציה להתעסק ב"מה שקרה באמת". ביכולת להוציא ממנו את המכסימום, או אפילו סתם ליהנות ממנו. לראות בקלות את הטוב שבו, שהגיע בהפתעה, כמו שקל לנו לראות את הרע שהגיע בהפתעה.
לפני הרבה שנים, כשהייתי ילדה מלנכולית ותולעת ספרים מוכרזת, קראתי את "פוליאנה", ואני זוכרת כמה התרשמתי מהיכולת שלה להתפעל מכל מה שהמציאות הביאה לפתחה: ליהנות מהאופן שבו האור נכנס דרך החלון הצר במקום לעסוק בעליית הגג הטחובה שסביב החלון. לשמוח בחיים החדשים שלה במקום להתעכב על אובדן הקודמים. היום אני חושבת שנוסף לאופטימיות בלתי תשוער, פוליאנה הדגימה את העיקרון שאני כל כך מנסה לחיות לפיו היום: העיקרון של "מכאן אני מתחילה".
בכל רגע ורגע המציאות מביאה לפתחנו הפתעות בלתי צפויות. אבל מרגע שהן הגיעו, הן הופכות לנקודת ההתחלה. זה מה שיש, זה מה שזה. הפתק נשלף, הפור נפל. כל האופציות המדומיינות האחרות הופכות לבלתי רלבנטיות. השאלה רק כמה מהר אנחנו מבינים את זה. כמה מהר אנחנו מוכנים להיפרד ממה שחשבנו שיהיה – נו הארד פילינגס – ולנוע הלאה.
וככל שאני מוכנה לנהוג לפי העיקרון הזה, כך הגמישות שלי עולה. היכולת שלי להתמקד מחדש הופכת מהירה יותר. אני מתאכזבת פחות. אני זורמת יותר. אני עסוקה פחות בתסכול. אני איפה שאני נמצאת, לטוב, לרע וללא נורא, כי תכל'ס? אין מקום אחר.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

אם כל זה לא מספיק משכנע אתכם להפסיק להתנגד למציאות, הנה רעיון אחד נוסף: אולי אתם בעצמכם הזמנתם את מה שקרה, כדי להשיג משהו שרציתם – וההזמנה פשוט פרחה מזיכרונכם.
זה, פחות או יותר, מה שטוענת הנומרולוגיה: היא אומרת שלפני שירדנו לסיבוב הזה על הכדור הכחול, לנשמה שלנו היו תכניות די מפורטות – מה נרצה לעשות, מי נרצה להיות, אילו תכונות נרצה לממש. עם היוולדנו, נשארנו מחוברים דרך הנשמה למחשב המרכזי – הבריאה כולה, שבה נשמרת התכנית כמו מסלול של ג'י.פי.אס. המוח שלנו אמנם לא מודע לתכניות המסע שלנו, אבל הנשמה שולחת נתונים מדויקים למעלה: "פנינו ימינה. מחפשת דרך ליעד – סביבה של טיפול". מאותו רגע, נשלחים אלינו מלמעלה אירועים והזדמנויות להגיע אל היעד שלנו (למשל: הזדמנות ללמוד מקצוע טיפולי, או לפתח אישיות מכילה ואמפאתית). אם ננצל אותם, הנשמה תסמן "וי" ונוכל לצאת למסע אל היעד הבא במסע. אבל אם לא, ימשיכו להגיע אלינו שוב ושוב הזדמנויות נוספות: מקצוע טיפולי אחר. נישואים שבהם נהיה מטפלים או מטופלים. ילדים או הורים שזקוקים לטיפול. מחלה שתגרום לנו לפתח סבלנות או לזכות בסביבה טיפולית. חלק מההזדמנויות הללו ייתפסו בעינינו כחיוביות, אחרות כשליליות – אבל לכולן יש מטרה: לעזור לנו להיות מי שרצינו להיות; להגשים את מלוא יכולתנו כאן, על האדמה. (איך יודעים מי רצינו להיות? אבחון נומרולוגי יכול לגלות).

השיר שכאילו נכתב עבור הפוסט הזה מוקדש בתודה לד"ר צ' היקר, ולחברות מקהילת "ניצת הלב" בפייסבוק, ששלחו תטא-הילינג לטובת הזאטוט. איזה כייף זה שתמיד יש מישהו שעוזר עד שהכאב הזה יחלוף