זה לא אישי נגדך

מה כבר הספקתי ללמוד מצ'יקה בשבוע הראשון שלה אצלנו

אין כמו להתעורר בבוקר בגליל, אל צפצוף הציפורים. קצת פחות נעים להתעורר בבוקר בגליל אל צפצוף הציפורים, ולגלות גוש גדול של קקי של כלב על השטיח של הילד.
וכן, זה מה שקרה לי השבוע. בוקר, צפצוף ציפורים, וערימה גדולה ובלתי ריחנית בעליל. למרבה הפלא, לא כעסתי. כי מי שאחראית למציאה הזאת הייתה הכלבה החדשה שלי, צ'יקה. בשחזור זריז יכולתי להיזכר איך מתוך ערפילי השינה של הלילה שלפני שמעתי אותה מגרדת בציפורניים את דלת חדר השינה שלי, ואחר כך דלתות נוספות, עד שמצאה את הדלת הפתוחה היחידה: זאת של הילד. מצאה, יגעה, ואני זאת שלא האמינה.
***
אז כן, השבוע הצטרפתי אל משפחת בעלי הכלבים. בין הגילויים החדשים שהיו לי: נעליים אכולות. כביסה מפוזרת ברחבי הבית. סל כביסה לעוס היטב. שערות בכל מקום. וכן, להפתעתי גיליתי שאני לא כועסת: מבואסת? כן. כדבעי. עייפה? הו, בהחלט. אבל לא כועסת, כי היה לי ברור מאליו דבר אחד: שום דבר מאלה לא היה מכוון נגדי אישית. היא פשוט עשתה את מה שהיא עשתה, ושנבע אך ורק מטבעה הכלבי.
וחשבתי איזה מרחק מבורך עברתי מהימים הרחוקים שבהם נולד הילד הראשון שלי, כשמצאתי את עצמי משתגעת מהבכי שלו, עד שסבתא שלי אמרה בתרגום ישיר מגרמנית: תינוקות בוכים כי הם לא יכולים לצאת לטיול בעצמם. ובעברית: זו לא את, זה הוא.

ליישם את התובנה

וחשבתי כמה קל היה לי אם רק הייתי מצליחה ליישם את התובנה הזאת על כל המפגשים הלא נעימים שיש לי עם אנשים אחרים: עם אלה שצופרים לי ברמזור. עם אלה שעושים לי פרצופים. עם הילדים שלי שלא בא להם לפנות מדיח. עם המטופלים שלא מכינים שיעורי בית. עם המרואיינים שמבריזים. עם כל מי שמסרב לי, שכועס עלי, שדוחה אותי, שצוחק עלי, שמתעלם ממני, שתוקף אותי, שלא פנוי אלי.
כמה קל היה לי אם הייתי יכולה פשוט לומר: זה לא אישי נגדי. הם פשוט עושים את מה שהם עושים, מתוך המצוקה שלהם, תהיה מה שתהיה.

בגלל שרע לי

ועוד חשבתי על מה שלמדתי שאומר הבודהיזם על זה: שכל מי שמגלה תוקפנות כלשהי, עושה את זה לא בגלל שטוב לו, אלא בגלל שרע לו. הרי אני יודעת אפילו על עצמי – שכשאני מרגישה נפלא, אין מצב שאהיה תוקפנית, או נעלבת, או מתעלמת. כשאני בטוב, אני טובה לעולם.
ואם אני תוקפת או נעלבת או מתעלמת, זה תמיד מתוך מצוקה שלי. מתוך שחיפשתי דלת פתוחה, כמו צ'יקה, ולא מצאתי דלת נכונה שנפתחת בפני. ומתוך שלא מצאתי, הוצאתי מה שהוצאתי במקום הלא נכון, פשוט כי היה אפשר. ומן הסתם זה הריח לא משהו.

כי זה הטבע שלהם

אז כן, אנשים לא תמיד מתנהגים אלי יפה. והעולם לא תמיד מתנהג אלי יפה (כלומר, כמו שהייתי רוצה שהוא יתנהג). יש מלחמות וכעסים ותאונות ומחלות. אבל שום דבר מזה הוא לא אישי נגדי. מחלות קורות כי למנגנונים בגוף שלנו יש תאריך תפוגה ובאגים מולדים ותגובות טבעיות לתנאים לא אידיאליים.  תאונות קורות בגלל תנאים לא אידיאליים, חוסר ריכוז, מצוקות. מלחמות קורות כי יש לנו – לכולנו – תוקפנות ופחדים.
הדברים קורים כמו שהם קורים – כי זה הטבע שלהם. מי שנוטה לכעוס יכעס אם לא אתנהג לפי הציפיות שלו, ומי שנוטה להיאטם ייאטם כשאציע לו משהו שלא מתאים לתכניות שלו, ויהיה מי שייעלב. או יתקוף. או יתעלם.
ועדיין – גם אם הם אומרים לי שזה נגדי, זה לא באמת קשור אלי, אלא אליהם. כי כל אחד מאיתנו מבטא את עצמו בדרך ייחודית כשהדברים קורים שלא בהתאם לתכניות ולרצונות שלו. לא כולם יכעסו. לא כולם ייעלבו. לא כולם יילחצו. ואין לי אחריות לתגובה של אנשים אחרים. זה לא אני. זה הם.

האחריות שלי

אבל יש לי אחריות אחת ברורה: האופן שבו אני מגיבה לתגובות שלהם. האם אני לוקחת ללב או לא. האם אני מתעלמת או לא. ובעיקר, האם אני לומדת מזה משהו או לא.
כי כל אירוע לא נעים צריך לשלוח אותי לשאול את עצמי: מה את לומדת מזה? איך את יכולה להיות אדם מתחשב יותר? איך את יכולה להיות מקבלת יותר? מה את יכולה לעשות כדי להפחית מהמצוקה סביבך, במקום להגביר אותה?
(שיעור מספר 1 שלמדתי השבוע: לצ'יקה יש דרך מאד מסויימת להראות לי שהיא צריכה לצאת. למדתי להתבונן).
וכל עוד אני זוכרת את זה, אני מבינה שהכל קשור אלי, והכל אישי: אבל לא נגדי אלא בעדי.

נ.ב.1: ואם גם אתם  סופגים תוקפנות או אי נעימות מהאנשים סביבכם, ורוצים להפסיק להרגיש שזה אישי נגדכם ובמקום זה להצליח לראות את התמונה הגדולה – דברו איתי. אני והתטא לשירותכם.

נ.ב. 2: שיר מחוייב המציאות. מוקדש לילדים שלי, שמלמדים אותי הרבה יותר משאני מלמדת אותם.