כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

זו לא אני

אני כבר לא מי שהייתי בעבר. אז למה אני מתנהגת כאילו אני כן?

אני כבר לא הילדה שגדלה בקיבוץ כברי.
אני כבר לא הילדה הסוערת ההיא, שהמתיקה סודות על גג המקלט. שהכינה שרשרות ומחטי אורן. שחיפשה וחיפשה ולא מצאה, וחשבה ש"four strong wunds" של ניל יאנג נכתב בשבילה.
אני כבר לא המדריכה בנוער העובד, בחולצה הכחולה עם השרוך האדום. אני לא הנערה הזאת, שברחה ממלצרות על היום הראשון והרימה חניכות על הכתפיים בהופעה של אהוד בנאי.
אני כבר לא החיילת שחיממה טוסטים על תנור סלילים, ושמעה בריפיט את אהוד בנאי והפליטים, הדיסק הראשון, וחשבה שליבה מחשב להישבר מהמילים של "שושן אדום אני אקטוף לשערך כשמעלינו חופה של כוכבים", כשהמ"פ מהשריון שוב לא הגיע מהגדוד.
אני כבר לא הסטודנטית שניקתה בתים ובין סמרטוט למטאטא בכתה על ציון 90 וחלמה על דוקטורט.
אני כבר לא האמא המתחילה הכועסת שהייתי. זאת שלא הבינה למה התינוק שלה בוכה ופיללה ליום שבו הוא יגדל כבר ויסביר לה מה הקטע.
אני כבר לא האמא לשלושה פעוטות שרק מחכה לחמש אחרי הצהריים כדי לבכות לתוך נס קפה קר מתוק מדי על כך ששוב חושבים במערכת שהיא לא מספיק שאפתנית. אני כבר אפילו לא רוצה להיות שאפתנית, שלא לומר שיחשבו עלי את זה.
אני כבר לא הן. הייתי הן לתקופה, והתקופה חלפה בלי ששמתי לב. משהו מהן נשאר בי עד עכשיו: התכווצות לרמז של דחייה. באסה מחוסר אישור. סנטימנטים לאהוד בנאי.
אבל אני כבר לא הן. ולמרות זאת אני מדברת כאילו אני כן.

אני אומרת כל מיני דברים

אני אומרת כל מיני דברים כמו: "אני פוחדת מגבהים", "אפשר להוציא את הבחורה מהקיבוץ אבל לא את הקיבוץ מהבחורה", "משעמם אותי לשחות". אני מגדירה את עצמי במונחים של אז: "שונאת מבחנים". "חייבת להצטיין". "מכורה למילים". אני אומרת על דברים שהם כן אני (גולף שחור. הרמוניות במוסיקה. נעליים בסגנון שנות החמישים. הסקס של מאסטרס.) ועל דברים שהם לא אני (ג'ינס קצרצר. מוסיקה של להקות בנים. חוש כיוון. חשיבה מתמטית. נהיגה למרחקים ארוכים). אני מדברת כאילו מה שאני הוא קבוע ובלתי משתנה. כאילו מי שאני הוא מי שהייתי ומי שאהיה.
אני שוכחת שזה לא כך בכלל.

אני הוֹוָה

אני הוֹוָה. אני שונה ומשתנה ללא הרף, בדרכים סמויות מן העין. לפעמים אני מבחינה בזה – כשבא אירוע מבחוץ ופתאום אני מגיבה אחרת משהכרתי את עצמי בעבר. אבל לרוב זה פשוט מתרחש: בשיר חדש שאני שומעת ומשנה את הרכב התאים שלי. ברעיון חדש שנטמע ומוצא את מקומו המדויק בתוכי. בחיבוק שעוד לא היה כמוהו. בזמן מדיטציה. בזמן כתיבה. בזמן קריאה. בזמן טיול עם הכלבה. בזמן חיים.
אני מתמוססת ונבנית מחדש, כל פעם קצת. אני מתרחקת ומתקרבת, נעה בספיראלה: צעד כמו פעם, שניים לכיוון אחר.

התנגדות לזרם

ובכל פעם שאני אומרת "אני כזאת" ומתבססת על ניסיון העבר, אני חוטאת לאמת. אבל עוד יותר, אני מגבילה לשווא את מי שאני יכולה להיות, את מי שאני נהיית. אני מתנגדת לזרם שמשנה אותי. אני נשענת על ניסיון העבר במקום להסתכל על מה קורה עכשיו, ממש עכשיו, בעולם שכבר אינו כמו זה שבו נוצר ניסיון העבר.
וזה חבל, כמובן. כי מה שהייתי כבר הייתי. כבר למדתי. ומה שעוד לא, עוד לא. ההיצמדות הזאת מגינה עלי, אבל מפני מה? מפני גילוי משהו חדש? מה כבר יכול ללכת לאיבוד אם אסכים להפסיק להגיד מי אני כן ומי אני לא?
הזהות שלי, כפרה עליה, מסכנה?
זה כמו שילד לא רוצה לפשוט לפשוט בגדים קטנים או מלוכלכים בגלל שנדמה לו שאין שם גוף מתחת, שהבגדים שלו הם הוא.

מי אני, מה אני

הזהות שלי היא כמו בגד (חוץ מזה שהיא משתנה הרבה יותר מבגד רגיל. משהו כמו הגלימה מחליפת הצבעים של העוצרים ב"כישור הזמן". סלחו לי, התמכרות חדשה). הזהות שלי היא לא אני.
כי בניגוד לגוף, על האני אפילו אי אפשר להלביש בגדים. לא יותר משאפשר להלביש בגדים על דיונה ברוח.
ואני נהנית למדוד זהויות ולהחליף אותן. להיות פעם אמא ופעם מטפלת ופעם כותבת ופעם מרצה ופעם חברה ופעם סתם. אבל אני לא רוצה יותר להיצמד לאף אחת מהתגיות האלו. כי זו לא אמת. זה אפילו לא כדאי. אני לא חייבת לכעוס איפה שכעסתי קודם. לא חייבת להגן על עצמי אם כבר הבנתי שאף אחד לא מתקיף אותי; מכסימום מבטא את עצמו בדרכים משונות. לא חייבת לאהוב את מה שאהבתי, את מי שאהבתי. לא חייבת לקבל את מה שקיבלתי ולחרוד ממה שלא ניסיתי בעבר. לא חייבת כלום.
וכן, אני מוכנה לשים לב בערנות ולומר לעצמי: 'הי, מה שהרגשת עכשיו? זה מהקיבוץ', או 'המחשבה הזאת? היא נוצרה כשנולד לך תינוק'. וזה בסדר, כי זה מה שאני מרגישה עכשיו. אבל אם אגיד לעצמי 'כזו אני', כאילו נאחזתי בהרגשה ולא נתתי לה ללכת.
אז אני נותנת להרגשות ללכת. ולבוא. ולקפוץ לביקור על קפה ועוגה, בלי לדרוש מהם להכריז על הבית שלי כבית שלהם. תודה, באמת. אצלי בית פתוח. שלום, תקפצו לביקור כשיתאים. אני פה, בדרך כלל. והדלת פתוחה.

נ.ב.: ואם גם לכם מתחשק להרשות לעצמכם להשתנות, לצאת מקליפות ישנות כמו שפרפר יוצא מהגולם, להיות מי שבא לכם להיות בכל רגע נתון – מוזמנים לטיפול תטא. כי אין כמו תטא הילינג לשחרר דפוסים ישנים ומכווצים.

נ.ב. 2: נוסטלגיה.