כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

איך ללטף קיפוד מור אסאל

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

חיים, תדליקו ת'אורות בבקשה

פוסט ובו ידובר: על נפילות רגשיות, על מעבר מחושך לאור ולהיפך, ועל נומרולוגיה קבלית

רוב הזמן אני ממש בסדר: אני מתבוננת פנימה במקום לנסות לשנות אחרים. אני יודעת שמלווים אותי מלמעלה. אני קולטת שמה שקשה לי הוא בעצם שיעור שיש ללמוד ממנו. כשמגישים לי לימונים אני עושה מהם לימונדה (סתאאאם. נראה לכם? כמנהג הפולניות, אני רוקחת מהם לימונים כבושים, בטעם מריר מעודן).
חוץ מאשר כשלא. כי אחת לאיזה זמן מוגבל – בדיוק אחרי שהייתי בטוחה שסוף סוף הצלחתי לפתור אחת ולתמיד את הקומפלקסים שלי, להניח את עברי מאחורי ולשעוט אל ההארה – אני נשמטת, אביונה ודלה, אל מדמנת הספקות. מגיע אירוע מכאיב, ואני, במקום להתבונן בו ובעצמי בחמלה, מתחילה לתהות: אולי אין שם למעלה אף אחד. אולי זה לא שיעור אלא מקרה. אולי זה לא שלב, אלא דפוס בלתי ניתן לתיקון. אולי זו אשמתם של אחרים.
ושוב, כאילו לא למדתי דבר, אני נכנסת לאוטומט: מלהטטת במיומנות שנרכשה במשך שנים בין קורבנות, חרדה, אשמה, בדידות ופרפקציוניזם (תאמינו לי, אני לא מפילה אף כדור. יותר טובה אפילו מעמית גלמן האחד והיחיד).
"את, כמה שאת לומדת, בסוף את לא לומדת כלום", אני אומרת לעצמי. אבל עצמי לא פראיירית, ומתחילה לברר בשקט (היא יודעת שקצת קשה לשמוע אותה כשהיא מתחבאת במקלט האטומי שלה, אבל על סמך ההיכרות שלה עם התגובות שלי כשמפריעים לי להתפלש ברחמים עצמיים, היא מעדיפה לקחת מרחק ביטחון): "סליחה", היא לוחשת, "את באמת לא למדת כלום?"
"כלום", אני מהנהנת באומללות. "הנה, תראי. אני בדיוק באותו מקום שהייתי לפני חודשיים".
"בדיוק באותו מקום? את סגורה על זה?" חוקרת עצמי ומציצה מתוך הקסדה. "כי כולנו יודעים שהתפיסה החזותית שלך לא משהו. ימינה. ימינה. אני בצד הזה".
"ידעתי שאת בצד הזה", אני מרססת בארסיות ומסתובבת אליה. "ו… האמת, אני לא בדיוק באותו מקום כמו לפני חודשיים. אבל ממש ליד".
"ליד זה לא אותו דבר", עומדת עצמי על דעתה. "ליד זה ליד. וגם ילךעחחעעעעסהבינכעיטכעעגכעג" (מתברר שמי שטרקו עליו דלת של מקלט אטומי לא באמת מסוגל להעביר מסר ברור לקהל. כמה חבל).

מה זה החושך הזה?

טוב, לפחות אני לא לבד. כבר שנים שאני חיה בסביבה של אנשים – ובעיקר נשים – שלא מפסיקים ללמוד, לחקור, להתבונן, לנתח. החברות (וגם החברים) שלי הם אנשים מודעים וחושבים, וגם אלה שמגיעים אלי לייעוץ נומרולוגי, תודה לאל, הם לא אלה שבדרך כלל מוצאים אצל מיסטיקנים, אלא אנשים חושבים, אינטליגנטיים, שבאים לעשות עבודה פנימית.
ומכל אלה, אם יש תסכול שחוזר ונשנה שאני שומעת, הרי זה זה: איך ייתכן שאחרי שלמדנו, עברנו, זיהינו, ניקינו, התגברנו על עצמנו ואפילו ראינו תוצאות מופלאות – קורה משהו, אנחנו חוזרים אחורה. כמו במשחק "סולמות וחבלים" ענקי אנחנו מוצאים את עצמנו לפתע מחליקים במורד הסולם, משקיפים על ההר הקסום שרק לפני רגע היה כמטחווי מדיטציה, ואליו, כך נדמה, לעולם לא נבוא.
וברגעים האלה קשה לנו הרבה יותר. החושך הפתאומי נדמה הרבה יותר שחור אחרי שרגע קודם היינו באור.
"הי, מה זה החושך הזה?" אנחנו צועקים, ובצעקה שלנו אנחנו זועקים נגד שניים: ראשית, נגד המצב שהפיל אותנו מטה (וכאן, לכל אחד יש אבני נגף משלו: כעס או הפסד, בדידות או לחץ, חרדה או עודף קרבה, קשיים כלכליים או בן זוג קשה). אבל בנוסף, אנחנו זועקים נגד עצמנו. זועקים באכזבה עמוקה מהכלים שהכזיבו, מחולשת האופי או המחשבה או הרגש. אנחנו מאוכזבים מעצמנו, כועסים על עצמנו, מתוסכלים מעצמנו עד זרא. הרי כבר סגרנו את הדלת על החדר הזה, החשוך. איך יכול להיות שאנחנו שוב באותו מקום?

כואב, אבל פחות

אבל זה הרגע להודות שעצמי, אי שם מאחוריה ביצוריה ושריוניה, דווקא צודקת. אם נתבונן ביסודיות, אנחנו בדרך כלל לא באותו מקום בדיוק – אלא ליד. וה"ליד" הזה יכול להתבטא בכמה דרכים, שחשוב לשים אליהן לב:
לא אותו מינון: נכון, נפלנו רגשית כמו שנפלנו בעבר, אבל אולי לא באותה עוצמת רגשות: כואב לנו, אבל פחות. ואולי העוצמה אותה עוצמה, אבל אנחנו מצליחים לאסוף את עצמנו ולחזור לעצמנו יותר מהר.
לא אותה תגובה: נכון, האירוע שהפיל אותנו גרם לנו לסעור ולגעוש ולכאוב, אבל לא הגבנו בצורה האוטומטית שבה הגבנו בעבר. אולי לא האשמנו. אולי שתקנו רגע לפני שענינו. אולי עצרנו לפני שפעלנו באימפולסיביות – ואולי להיפך: פעלנו בנחישות במקום להתכווץ לתוך החור שלנו. ואולי הגבנו ברגע הראשון כמו תמיד, אבל אז אספנו את עצמנו – ופעלנו אחרת.
לא אותה סיבה: אולי נפלנו קשה וחזק לאוטומטים הבעייתיים שלנו, אבל הסיטואציה שהביאה אותנו לשם הייתה חריפה מאשר בעבר – ואילו סיטואציות מתונות יותר השאירו אותנו שלווים ורגועים.

עולים קומה

משל עתיק מהמזרח מדבר על ההתייחסות שלנו לבורות בחיינו: בתחילה, אנחנו הולכים, לא שמים לב ונופלים אל הבור. אחר כך עוברים לידו, רואים אותו ובכל זאת נופלים. בפעם הבאה נראה, נזהה, ניפול ונצא. בפעם שאחרי נעקוף את הבור, ובפעם שאחריה – נלך פשוט בדרך אחרת, נטולת בורות.
זה בהחלט מעודד, לחשוב על זה ככה, אבל אני מעדיפה להשתמש במשפט היפהפה ששמעתי פעם מסילביה דהרי, ממציאת "שיטת המגירות", שאמרה בפשטות: "לפני שעולים קומה, צריך להדליק את האור".
מי שעשה פעם עבודה פנימית – מול עצמו, מול פסיכולוג או מול מטפל אחר – יודע שהרגע שבו שאלה משאירה אותנו ללא תשובה, מרגיזה אותנו, סוגרת אותנו, שולחת אותנו למקום לא מבין ומתנגד – הוא בדרך כלל הרגע שאחריו תבוא ההבנה. ההתנגדות היא לא פעם ההתכווצות של המנגנונים שלנו, שיודעים שהגיע הזמן לשינוי, וחוששים ממנו.
באותו אופן, לא פעם, דווקא החושך הגדול שאליו חזרנו מסמן את המעבר בין קומה לקומה. את הרגע שבו סיימנו שלב אחד, שאנחנו כבר מבינים שהגיע הזמן לעבור הלאה, אבל עוד לא יודעים איך. כי לא היינו שם, בקומה הבאה, ולכן איננו מכירים את גרם המדרגות. אז אנחנו עומדים רגע, נבוכים, נאחזים במוכר ובידוע (האוטומטים שלנו), ומגששים באצבעות סומות אחרי המתג שידליק את האור.

החיים כספיראלה

אבל למה אי אפשר פשוט להמשיך באור? למה צריך את החושך הזה באמצע? כבניה הנאמנים של התרבות המערבית, אנחנו מצפים להתקדם בחיים באופן ליניארי: להגיע, לעשות "וי", לזוז למטרה הבאה. אנחנו מצפים לעשות כך בקריירה שלנו (מעובד למנהל), בחיים הפרטיים (קודם דירה של 3 חדרים ואז בית במושב) וגם בעולם הפנימי שלנו (פעם הייתי מרירה ומתקרבנת, היום אני סובלנית ונותנת).
אבל החיים הם הכל חוץ מלינאריים. הם משונים, מפתיעים, שולחים הזדמנויות אחרות ללא הרף. הם הרבה יותר דומים ל"ווייפ אאוט" מאשר ל"מירוץ למיליון". ולפחות במה שקשור להתקדמות פנימית, אפשר לומר שהם ספיראליים: אנחנו עולים ומתקדמים, אבל לא ישר, אלא בספיראלה. בכל פעם, כדי לעלות, צריך טיפה לרדת, ואז שוב לעלות. ואם המקום שאליו נראה לנו מוכר באופן מעליב, זה רק כדי לאזור כוחות ולשוב אל המקום החדש והמופלא שמחכה לנו בסיבוב הבא.

ומשהו על נומרולוגיה קבלית:

חברות טובות וותיקות יודעות תמיד לעשות שירות חשוב לחברות שלהן: בכל פעם שאלו מגיעות מדוכאות ומיואשות, אנחנו שואלות זו את זו בעדינות: "תגידי, באיזה שלב את בחודש?" לפעמים, עצם הידיעה שאת בשבוע הזה, הדיכאוני, עוזר להבין שבסך הכל הכל בסדר.
מאז שהתחלתי לעסוק בנומרולוגיה, אני עושה את אותו שירות לנשים – וגם לגברים: כשמצב הרוח נופל למעמקים, אני מבררת באיזו שנה אישית הם, ואז באיזה חודש אישי ואפילו באיזה יום אישי. לא פעם התשובה מגיעה בבירור: זה לא אתה, זו התקופה.
מהן שנים אישיות? לפי נומרולוגיה קבלית, כולנו חיים במחזוריות קבועה של תשע שנים. בכל מחזור שכזה (שנקרא פסגה), יש תשע שנים שונות, שמתחילות ומסתיימות ביום ההולדת שלנו. לכל שנה אישית יש אנרגיה משלה והזדמנויות משלה. כך, למשל, שנה אישית 1 מאופיינת בהתחלות, שנה אישית 2 – ביצירת קשרים וזוגיות, וכן הלאה – עד שנה אישית 9 מתאפיינת בסיומים והכנה לקראת התחלות חדשות.
באותו אופן, בכל שנה אישית אנחנו עוברים חודשים אישיים, ובכל חודש – ימים אישיים. זה אומר שלאורך הזמן כולו כל אחד מאיתנו מקבל תחושות שונות, הזדמנויות שונות ואנרגיות שונות, שגורמות לו להתנהג ולחוש אחרת: בשנה אישית 1 (וגם בחודש אישי 1 או ביום אישי 1) יהיה לנו קל יותר להתחיל דברים חדשים שדחינו עד כה (להתחיל לכתוב עבודה לאוניברסיטה, לעבור דירה). בשנה אישית 5 (וגם בחודש אישי 5 או ביום אישי 5) יהיה לנו קל יותר לעשות שינויים (למשל – להפסיק לעשן) ויתחשק לנו יותר לצאת לחופשה או לטיול. לעומת זאת, בשנים אישיות (ובחודשים אישיים ובימים אישיים) 4 ו-7, מצב הרוח יכול מעט להתדרדר, וחשבון הנפש עלול להציף אותנו; ומי שנמצא, למשל, בפסגה 4, בשנה 4 ובחודש 4 יכול להגיע לרמות ביקורת עצמית שישתקו אותו לחלוטין.
ידיעת האנרגיות של התקופה, לכן, יכולה לעזור לנו לא רק לקבוע את העיתוי המתאים לעשות כל דבר, אלא גם להבין שלפעמים מצב הרוח הכבד לא מראה על נסיגה – אלא על חיבור פנימי לאנרגיה של התקופה. (איך יודעים מהם השנה האישית והחודש האישי שלכם? ייעוץ נומרולוגי יסביר הכל, ואפילו יגיד מה הכי טוב לעשות בתקופה הזו).

ולסיום – מאיה רוטמן המרגשת בשיר על נפילות ועליות בחזרה. השיר הפעם מוקדש לא', מורה ומלווה. בזכותך אני מצליחה להביט לספקות בעיניים, ולחזור בכל פעם לאמת. תודה.